שמות ה:ז מדרש: תנחומא בובר, שמות רבה, מדרש תנחומא ובמדבר רבה

תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר (שם שם ט). שהיה להם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלינו, אמר להם פרע אל ישעו בדברי שקר, אל יהו נשענים, ואל יהו משתעשעים, ואל יהו נפושים, שנאמר ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שטריו לאמר (שמות ה ו), אמר להם לא תאסיפון לתת תבן לעם וגו' (שם שם ז), אמר הקב"ה למחר אני מביא עליהם מכות, והן אומרים פרעה חוטא ואנחנו משלמים, כיון שישראל יוצאין להביא קש לעשותו תבן, היה המצרי מכה אותו בזמן שרואה אותו בתוך שדהו, לפיכך ויפץ העם בכל ארץ מצרים וגו' (שם שם יב). ויבאו שוטרי בני ישראל (ויאמרו) [ויצעקו] אל פרעה וגו' (שם שם טו), מה השיבם נרפים אתם נרפים (שם שם יז).

ויצו פרעה ביום ההוא - מלמד על הרשע, שלא עכב לעשות עמהן רע. וזו היתה גזירה רביעית. והנוגשים אצים לאמר, אלו המצרים. השוטרים, אלו זקני ישראל. לא תוסיפון לתת תבן לעם ואת מתכונת הלבנים, מכאן אתה למד שחשבון היה על כל אחד ואחד כמה לבנים יעשו ביום, ולכך העביד בהן בתחלה בפה רך, כדי שיעשו הלבנים בכל כחם, ולראות כל יכולת שלהם, ולפי מספר שעשו ביום הראשון, גזרו עליהם לעשות כל הימים. כי נרפים הם אמר רבי שמעון בן יוחאי: התחיל מחרק עליהם שיניו ואומר: נרפים אתם, לשון טינוף הוא, ישתחקו עצמותיו, קדושים הם. על כן הם צועקים לאמר וגו' תכבד העבודה על האנשים, מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת, לומר שהקדוש ברוך הוא גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת. אמר להן פרעה: תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו' אל יהו משתעשעין, ואל יהו נפישין ביום השבת:

אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ. וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם זְקֵנִים לְשֶׁעָבַר. וְהַלֹּא כְּבָר נֶאֱמַר בְּמִצְרַיִם, לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג, טו). אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׁרֵי מִסִּים וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת (שם א, י-יא), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, קִבֵּץ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם עָשׂוּ עִמִּי הַיּוֹם טוֹבָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב: וַיַּעֲבִידוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ (שם פסוק יג). מַהוּ בְּפָרֶךְ בְּפֶה רַךְ. פַּרְעֹה נָטַל סַל וּמַגְרֵפָה. מִי הָיָה רוֹאֶה אֶת פַּרְעֹה נוֹטֵל סַל וּמַגְרֵפָה וְעוֹשֶׂה בַּלְּבֵנִים וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה. מִיָּד הָלְכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת וְעָשׂוּ עִמּוֹ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּכָל כֹּחָן, לְפִי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי כֹּחַ וְגִבּוֹרִים. כֵּיוָן שֶׁהֶחְשִׁיכָה, הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם נוֹגְשִׂים, אָמַר לָהֶם: מְנוּ אֶת הַלְּבֵנִים. מִיָּד עָמְדוּ וּמָנוּ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם: כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים לִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם. מִנָּה אֶת הַנּוֹגְשִׂים שֶׁל מִצְרַיִם עַל הַשּׁוֹטְרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַשּׁוֹטְרִים נִתְמַנּוּ עַל יֶתֶר הָעָם. וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם: לֹא תֹּאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם (שם ה, ז), הָיוּ בָּאִין הַנּוֹגְשִׂים וּמוֹנִין אֶת הַלְּבֵנִים וְנִמְצְאוּ חֲסֵרִים, הָיוּ מַכִּין הַנּוֹגְשִׂים אֶת הַשּׁוֹטְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֻּכּוּ שׁוֹטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵיהֶם וְגוֹ' (שם פסוק יד). וְהָיוּ הַשּׁוֹטְרִים מֻכִּים עַל שְׁאָר הָעָם וְלֹא הָיוּ מוֹסְרִין אוֹתָן בְּיַד הַנּוֹגְשִׂים, וְהָיוּ אוֹמְרִים: מוּטָב לָנוּ לִלְקוֹת, וְאַל יִכָּשְׁלוּ שְׁאָר הָעָם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנִי, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי רָאוּי וּמִי אֵינוֹ רָאוּי. אָמַר לוֹ: אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו, אוֹתָן הַזְּקֵנִים וְהַשּׁוֹטְרִים שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לִלְקוֹת עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם בְּמַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, הֵם יָבֹאוּ וְיִטְּלוּ בַּגְּדֻלָּה הַזּוֹ. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו. וּלְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לִלְקוֹת עַל הַצִּבּוּר, לְפִיכָךְ, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהִשְׁוָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד, שֶׁכָּל מִי שֶׁמּוֹסֵר עַצְמוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, זוֹכֶה לְכָבוֹד וְלִגְדֻלָּה וּלְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. לְכָךְ כְּתִיב: אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו, מִן אוֹתָם שֶׁכָּתוּב בָּהֶן, וַיֵּכּוּ שׁוֹטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.