וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃
אוצר מדרשים
י״א) בא וראה שאין לך שום דבר של תורה שאין בו תילי תילים של מדרש, והזהיר הקב״ה את ישראל עליהם ואמר להם ראו קוצים אלו אם תחליפו אותם תחריבו את העולם, כגון אם תעשו מן ח׳ ה׳ וכן מן ה׳ ח׳ תחריבו את העולם כגון נפשנו חכתה לה׳, וכגון כל הנשמה תהלל יה, הללו יה. ועוד אם תעשו מן ד׳ ר׳ או מן ר׳ ד׳ תחריבו את העולם, כגון שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, וכגון לא תשתחוה לאל אחר. מכאן היו למדין שאין לכם שום קוץ בתורה שלא יהיה בו תילי תילים של הלכות, כל שכן באות עצמה ובתיבה עצמה. והביט הקב״ה בכל בני אדם שברא ולא מצא אדם שהוא ראוי שתנתן התורה על ידו כמשה. ומפני מה זכה משה להיות חתן תורה? עקב ענוה ויראה שהיתה בו, מנין? דכתיב ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלהים. אמרו חכמים, בשכר שלשה דברים שעשה משה זכה לשלשה טובות. בשכר כי ירא – זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר ויסתר פניו – זכה לקלסתר פנים, בשכר מהביט – זכה לתמונת ה׳ יביט, ועוד זכה לוהביטו אחרי משה עד בואו האוהלה. וענוה מנין שנמצאת במשה? שנאמר ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו׳. אמרו חכמים, ה״א של לכה סתומה, ולמה היא סתומה? שבשעה שאמר לו הקב״ה למשה לך וגאל את ישראל, מרוב ענוה שהיתה בו אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. אמר, יש במשפחה גדולים ממני בעושר ובכסף ובזהב, אמר לו הקב״ה למשה אתה גדול שנאמר גם האיש משה גדול מאד.
אוצר מדרשים
ט״ז) בשלשה מקומות נתנה תורה, ובכולן כתיב יציבה: בסיני, באהל מועד, ובערבות מואב. בסיני – שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט), באהל מועד – שנאמר ונצבו איש פתח אהלו (שם ל״ג), בערבות מואב – שנאמר אתם נצבים היום (דברים כ״ט).
עין יעקב
כא אָמַר רַבִּי אַיְבוֹ, אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמֹד לִפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא שַׁחֲרִית עַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ, נִקְרָא רָשָׁע וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ח׳:י״ג) "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים, כַּצֵל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא [מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים]". 'מוֹרָא' זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (ויקרא יט) "תָּקוּם וְיָרֵאתָ", הֱוֵי אוֹמֵר: 'מוֹרָא', זוֹ קִימָה. [אִיבָּעְיָא לְהוּ: רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמִי, אוֹ לֹא? אָמַר אַבַּיֵי: תָּא שְׁמַע: טָמֵא יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר עוֹמֵד, טָמֵא. טָמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר יוֹשֵׁב, טָהוֹר, וְאִם יָשַׁב הַטָּמֵא, הַטָּהוֹר טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: זֹאת אוֹמֶרֶת: רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמִי, שְׁמַע מִינָהּ! אִיבָּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לַעֲמֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה? רַבִּי חִלְקִיָּה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אַמְרֵי: קַל־וָחֹמֶר, מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִים, מִפָּנֶיהָ לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! רַבִּי אִלָעִי וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִי הֲווּ יָתְבֵי, חָלִיף וְאָזִיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ, אָמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּאַתּוּן 'חַכִּימֵי' וַאֲנָא 'חָבֵר'. וְעוֹד, כְּלוּם תּוֹרָה עוֹמֶדֶת מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ? סָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לַיִיט עֲלָה אַבַּיֵי. (שמות ל״ג:ח׳) "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֶלָה", רַבִּי אַמִי וְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, חַד אָמַר: לִגְנַאי, וְחַד אָמַר: לְשֶׁבַח. מַאן דְּאָמַר: לִגְנַאי, כִּדְאִיתָא. מַאן דְּאָמַר: לְשֶׁבַח, אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר לִי רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַב אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָא: חָכָם עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב. אַב בֵּית־דִּין עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב. נָשִׂיא עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֶׁב בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֶלָה"].