תהילים קו:לב מדרש: אוצר מדרשים, מדרש תנחומא, במדבר רבה ומדרש תהילים

הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע, אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע מפני יהושע אני מת, א״ל כבודו של יהושע דוחה אותך. א״ל משה רבש״ע אם בשביל כבודו של יהושע אני מת יכנס הוא לשררה ואני [אתפטר] ממנה. א״ל ועושה אתה לו כשם שהוא עושה לך, א״ל הן. א״ל קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד, השכים משה אחריו על פתחו וקרא לו רבי יהושע, מיד נתיירא יהושע ואמר אלי קורא רבי ובא אחרי, ירד לו אצלו, א״ל מה רבי מבקש, לא אני הייתי למוד להיות בא אצל רבי? א״ל מבקש אתה שאחיה, א״ל הן, א״ל הקב״ה אמר לי כבודו של יהושע דוחקת אותך ועכשיו כל מה שהיית עושה לי קבל עליך שאהיה עושה לך, אתה היית משכים אחרי קבל עליך שאהיה משכים אחריך, אתה היית הולך לשמאלי קבל עליך שאהיה הולך לשמאלך, א״ל יהושע כל מה שרבי גוזר עלי לקיים [אעשה], השכים אחריו ועשה לו כל המעשים שהיה עושה לו. כיון שנכנסו לאוהל מועד מה כתיב קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד, מה כתיב וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד וירא ה׳ באוהל בעמוד ענן ויעמוד עמוד הענן על פתח האהל, מיד ירד עמוד הענן ועמד לו בין משה ליהושע נמצא יהושע מבפנים ומשה מבחוץ, באותה שעה צווח משה ואמר מאה מותין ולא חדא קנאתה. התחיל תובע מיתה, אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע מה חטא יש בידי שאני מת, א״ל מחטאו של אדה"ר שכתוב בו הן האדם היה כאחד ממנו אתה מת, הדא הוא דכתיב קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, כנגד מי אמר איוב זה הפסוק לא אמרו אלא כנגד אדם הראשון שנקנסה עליו מיתה, כיון שהגיע זמנו ליפטר מן העולם אמר, חכם אין חכמתו מועלת לו, נבון אין תבונתו מועלת לו, מלך אין מלכותו מועלת לו, ואם גדול הוא כמלאכי השרת אין גדולתו מועלת לו, ואילו נותן כל עושר תמורת נפשו אין מקבלין ממנו, לפי שכל העולם ומלואו של הקב״ה שנא׳ לה׳ הארץ ומלואה, וכל הנשמות והרוחות שלו הן, שנא׳ אשר בידו נפש כל חי וגו', לפיכך אם אמר לו למלאך המות המתן לי שעה אחת אין רוחו משתהה בגופו אפילו כמלוא נימא שנא׳ אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות, לכך נאמר קטן וגדול שם הוא. ד״א קטן וגדול שם הוא קטן זה דוד מלך ישראל שנא׳ בו ודוד הוא הקטן, וגדול זה משה רבינו שנא׳ בו גם האיש משה גדול מאד, עליו אמר איוב אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע בגללו לנצח יאבד, שעלה למרום ודשו רגליו ערפל ונטה למות. אמר משה לפני הקב״ה, לשוא דשו רגלי ערפל והייתי כמלאכי השרת ודברת עמי פנים בפנים וקבלתי התורה מידך ורצתי אחר בניך כסוס ועכשיו אמות, א״ל הקב״ה הן כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון. אמר לפניו אדה"ר חטא במצוה קלה שצוית ועבר עליה ואני לא עברתי, א"ל אברהם שקדש שמי בעולם מת, א״ל אברהם יצא ממנו ישמעאל שזרעו מכעיסים לפניך, א״ל הרי יצחק שפשט צוארו על המזבח לעשות רצוני, אמר לפניו יצחק יצא ממנו עשו שבניו מחריבין מקדשך ושורפין את היכלך. א״ל הרי יעקב שיצא ממנו י״ב שבטים, אמר לפניו יעקב לא דשו רגליו ערפל כמלאכי השרת ולא דברת עמו פנים בפנים ולא קבל התורה מידך, א״ל הקב״ה רב לך אל תוסף דבר, כבר נגזרה גזרה עליך שתמות, אדה"ר גרם מיתה לכל. אמר לפניו רבש״ע שמא יאמרו הדורות אילמלא מצא חטא במשה ומעשים רעים לא היה מסלקו מן העולם, א״ל כתבתי בתורתי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אמר לפניו רבש"ע שמא יאמרו הדורות בקטנותי עשיתי רצונך בזקנותי לא עשיתי רצונך, א״ל כבר כתבתי בתורתי על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל, ועל אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש. שני פרנסים טובים היו להם לישראל, אחד אמר יכתב סורחני, אחד אמר אל יכתב, דוד המלך ע״ה אמר לא יכתב סורחני אשרי נשוא פשע כסוי חטאה, משה רבנו אמר יכתב סורחני שנא׳ על אשר לא מעלתם. משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שתי נשים בבת אחת והיו לוקות בבי"ד, אחת לוקה על שקלקלה, ואחת לוקה על שאכלה פגי שביעית, אותה שאכלה פגי שביעית אומרת למלך, אדוני המלך יכתב סורחני להודיע אותו, שלא יהיו סבורין העומדין, כשם שזאת לוקה על שקלקלה כך זו קלקלה, צוה המלך שיתלו הפגין על צוארה, והיה הכרוז צועק לפניה: על אלו הפגין לוקה זו, כך הנה על אשר לא קדשתם, כי אותו החטא לא היה גדול והשי״ת הגדיל עונם לרוב גדולתם כמי שחטאיו ספורים, וכמו שאמרו רז״ל וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ורבים יגעו והאריכו להוציא לאור טעם החטא הזה והעלו בידם חרס ולא יכלו לבארו על נכון. י״א כי השי״ת צוה להם ודברתם והם לא דברו אלא משה הכהו פעמים וע״כ נענשו. ור׳ אברהם אבן עזרא כתב כי ידע החלק את הכל, ודבק בכל, ויחדש בכל אותות ומופתים, וזה הכח ניתן למשה וזהו ושמי ה׳ לא נודעתי להם. ואמת כי השי״ת אמר להם ודברתם והם לא דברו בעבור מריבת העם עם משה, וכעס ונפרד מן הכל לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות, וע״כ נשאר החלק, והכה בסלע ולא יצאו ממנו מים עד שהכה פעם שנית. וזה מפורש בס׳ תהלים שנא׳ ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו. וירע למשה ככתוב גם בי התאנף ה׳, כי המרו כמו כי המה מרו ועצבו את רוח קדשו, וטעם ויבטא על השי״ת שגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. והפי׳ הנכון כי שב על משה, ויבטא בשפתיו שכעס ואמר להם שמעו נא המורים. ושגגה היתה מאתו, כי שכח לדבר בעבור הכעס והכה פעמים ולא קדשו השי״ת ומרו ומעלו בשגגה, ואהרן שראה ולא מיחה נענש על זה. והטעם המבואר שנענש מפני שטעו בצווי ודברתם, כי חשב בלבו שיהיה כמו בפעם הראשונה שאמר לו הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור, ולא התבונן בציווי ודברתם אל הסלע והיה ממתין הכבוד [השכינה] ולא בא והכה פעמים וע״כ נענשו שניהם, כי גם התלונה היתה על שניהם ככתוב ויקהילו על משה ועל אהרן, ושניהם בפתח אהל מועד, והכבוד נראה לשניהם כדכתיב ויבא משה ואהרן אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם וירא כבוד ה׳ אליהם, והצווי היה לשניהם כדכתיב קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע, וכן כתוב ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע וע״כ נענשו שניהם במחשבה בטעות, ומרו הדבור להכאה ולא קדשו כשהכו, שאם דברו היה קידוש השי״ת לעיניהם והיו אומרים ומה הסלע הזה שאינו מדבר ואינו צריך לפרנסה מקיים דברי הקב״ה, אנו על אחת כמה וכמה. עד כאן הארכנו לבאר כי החטא לא היה גדול כי אם לפי רוב גדולתם, וזש"ה למשה כבר כתבתי בתורתי על אשר לא קדשתם אותי. אמר לפניו רבש״ע אם רצונך אכנס לארץ ואחיה שם שתים ושלש שנים ואחרי כן אמות. א״ל גזרה היא מלפני שלא תכנס לארץ. אמר לפניו רבש״ע אם לא אכנס בחיי אכנס במותי, א״ל גזרה היא שלא תכנס לא בחיים ולא במות. אמר לפניו רבון העולמים עם כל הבריות אתה מתנהג במדת רחמים ב׳ וג׳ פעמים הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ואני אין לי אלא עון אחד ואין אתה מוחל לי, א״ל הקב״ה הרי עשית ששה עונות ולא גליתי אלא אחד, בתחלה אמרת שלח נא ביד תשלח, ומאז באתי אל פרעה, לא ה׳ שלחני, ואם בריאה יברא ה׳, שמעו נא המורים, והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו רבש״ע ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם, א״ל אמרתי בנפשותם לא באבותם. אמר לפניו רבש״ע אני יחיד וישראל ששים רבוא, הרבה פעמים חטאו לפניך ובקשתי עליהם רחמים ומחלת להם, על ששים רבוא השגחת בתחנוני ועלי אין אתה משגיח, א״ל אינו דומה גזירת צבור לגזרת יחיד, ועוד עד עכשיו היתה השעה מסורה בידך ועכשיו אינה מסורה בידך. אמר לפניו רבון העולמים עמוד מכסא דין ושב עלי על כסא רחמים ואל אמות ויהיו כל עונותי נמחלין ביסורין שתביא עלי בגופי ואל תתנני בידי מלאך המות, ואם אתה עושה לי כך אגיד שבחך לכל באי עולם, לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. א״ל זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו מוכן לצדיקים ולכל הבריות מימות עולם. כיון שראה משה שאין משגיחין עליו, הלך אצל הים הגדול. א״ל הים מה יום מיומים, הלא אתה בן עמרם שבאת עלי במטך והכיתני וחלקתני לי״ב שבילין ולא יכולתי לעמוד לפניך מפני שכינה המתהלכת לימינך, שנא' מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע ים מפניהם לעשות לו שם עולם, ועכשיו למה עלתה לך כך? כיון שהזכיר לו הים מה שעשה בנערותו צעק ובכה ואמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלקי ישמרני, בשעה שעברתי עליך הייתי מלך בעולם ועכשיו אני צועק ובוכה ומשתטח ומתחנן ואין משגיחין בי. מיד הלך אצל מטטרון שר הפנים א״ל בקש רחמים שלא אמות, א״ל, משה, כל הטורח הזה למה, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שאין תפלתך נשמעת בדבר זה. הניח משה ידו על ראשו והיה צועק ובוכה ואומר אוי לי אצל מי אלך לבקש עלי רחמים. א״ר שמלאי באותה שעה נתמלא הקב״ה עליו עברה עד שפתח משה ואמר ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳, באותה שעה נתקררה רוח הקדש. א״ל למשה, משה, שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת לאבד את ישראל, לבטל את שתיהן אי אפשר, אם אתה רוצה לחיות ויאבדו כל ישראל מוטב. אמר לפניו רבונו של עולם בעלילה אתה בא עלי, אתה תופש את החבל בשני ראשין, יאבד משה ואלף כמותו ולא יאבד אחד מישראל. א״ל הקב"ה, משה, על מה אתה מצטער, אמר לפניו רבון העולמים מתירא אני מחבלי של מלאך המות, א״ל איני מוסרך בידו אמר לפניו רבש״ע יוכבד אמי שקהו שיניה בשני בניה יקהו שיניה עוד במיתתי, לפי שבשנה אחת מתו שלשתם שנא׳ ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, וכי בירח אחד מתו והלא בשנה אחת מתו, אלא מתה מרים נסתלק הבאר וחזר בזכות משה ואחיו שנא׳ אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה, מת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובטל עמוד ענן שנא׳ ויראו כל העדה כי גוע אהרן אל תקרי ויראו אלא וַיֵרָאוּ שנסתלקו ענני כבוד, וחזרו שניהם בזכות משה, מת משה בטלו שלשתן, הרי שמתו שלשת הצדיקים בשנה אחת ונחשב כאלו מתו בירח אחד, ועל זה היה משה מצטער על אמו. א״ל הקב״ה משה כך עלה במחשבה וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, עד עכשיו היה חלקך לשרת, עכשיו אבד חלקך והגיע חלקו של יהושע תלמידך. אמר לפניו אם מפני יהושע אני מת אלך ואהיה לו תלמיד, א״ל אם אתה רוצה לעשות כך עשה, עמד משה והשכים לפתחו של יהושע, יהושע היה יושב ודורש ומשה עמד וכפף קומתו והניח ידו על פניו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו למות. הלכו ישראל אצל משה פתחו ללמוד תורה ושאלו משה רבנו היכן הוא, אמרו להם השכים לפתחו של יהושע, הלכו ומצאוהו שם בפתחו והיה יושב יהושע ודורש ומשה עמד על רגליו, אמרו לו ליהושע מה עלתה בך כך שמשה רבנו עומד ברגליו ואתה יושב, כיון שנשא עיניו וראהו מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה ואמר רבי רבי, אבי אבי אמיץ ישראל, מיד אמרו ישראל למשה, משה רבנו למדנו תורה, אמר להם אין לי רשות, אמרו לו אין אנו מניחין אותך, יצאה בת קול ואמרה להם למדו מיהושע, קבלו עליהם ללמוד תורה מיהושע. ישב יהושע בראש, ומשה לימינו ובני אהרן משמאלו, והיה יושב ודורש בפני משה א״ר שמואל בר נחמני באותה שעה אמר הקב"ה ברוך אשר בחר בצדיקים. וניטלו מסורות חכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה משה יודע מה שהיה יהושע אומר. אחר שעמדו ישראל אמרו לו למשה פרש לנו התורה, חתום לנו התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה נופל על פניו ואמר, רבון העולמים, עד עכשיו בקשתי חיים, עכשיו הרי נפשי נתונה לך.

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים וְגוֹ' כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרוֹבוֹ (תהלים טו, ג). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְסִיד, פָּרַשׁ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִרְאוֹתוֹ. וּמֹשֶׁה אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱנַשׁ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיָּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם (שם קו, לב), לֹא פָּרַק מֹשֶׁה מַשָּׂאָן מֵעָלָיו, אֶלָּא וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ. אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה יָדַעְתָּ, כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית טו, יג), אָנוּ נִשְׁתַּעְבַּדְנוּ, וְאַתָּה בֶּן חוֹרִין. וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ וְכָל אוֹתוֹ הָעִנְיָן. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִשְׁנֵי אַחִים שֶׁיָּצָא שְׁטַר חוֹב עַל זִקְנֵיהֶם, פָּרַע אוֹתוֹ אֶחָד מֵהֶם. לְיָמִים הִתְחִיל לִשְׁאֹל חֵפֶץ מֵאָחִיו. אָמַר לוֹ: אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאוֹתוֹ חוֹב שֶׁפָּרַעְתִּי, עַל שְׁנֵינוּ הָיָה, וַאֲנִי הוּא שֶׁפְּרַעְתִּיו, לְכָךְ אַל תַּחְזִירֵנִי מִן חֶפְצִי שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל. וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ מִצְרַיִם. מַה טִּיבָן שֶׁל אָבוֹת כָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרִים וְלַאֲבוֹתֵינוּ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּצָּרָה, אַף הֵם בַּצָּרָה. נַעְבְּרָה נָא בְּאַרְצְךָ וְגוֹ', מֵי בְּאֵר, מֵי בּוֹרוֹת הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר. לִמְּדְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁהַהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְיֵשׁ בְּיָדוֹ צְרָכָיו, לֹא יֹאכַל מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, אֶלָּא שֶׁלּוֹ יְהֵא מֻנָּח, וְיִקְנֶה מִן הַחֶנְוָנִי, בִּשְׁבִיל לְהַנּוֹתוֹ. כָּךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, הַבְּאֵר עִמָּנוּ, וּמָן אָנוּ אוֹכְלִין. לֹא תֹּאמַר שֶׁאָנוּ מַטְרִיחִין עָלֶיךָ. שָׂכָר אַתָּה עוֹשֶׂה לְעַצְמְךָ. וְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם (דברים ב, ו). וּמֹשֶׁה אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הַתִּירוּ לָהֶם כַּסְפֵּיכֶם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, עֲבָדִים הָיוּ וַעֲנִיִּים, הַרְאוּ לָהֶם עָשְׁרֵיכֶם יֵדְעוּ שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הִפְסַדְתֶּם בַּשִּׁעְבּוּד, שֶׁכְּבָר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל (בראשית טו, יד), וְיֵדְעוּ שֶׁאֵין אַתֶּם חֲסֵרִים כְּלוּם, וְלֹא מִשֶּׁלָּכֶם אַתֶּם נוֹתְנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְגוֹ' (דברים ב, ז). דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, שֶׁאָנוּ חוֹסְמִין אֶת בְּהֶמְתֵנוּ. לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאל, זֶה קָשֶׁה מִכֻּלָּם, שֶׁאָמְרוּ לוֹ: בְּכָל סְבִיבוֹתֶיךָ יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לָבוּז וְלַהֲרֹג, וּבִגְבוּלְךָ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאל.

וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כ, יד), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים טו, ג): לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה בִּפְרַקְמַטְיָא עִם חֲבֵרוֹ וְהִקְפִּידוֹ, פּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִרְאוֹתוֹ, וּמשֶׁה אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱנַשׁ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, לב): וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמשֶׁה, לֹא פָּרַק מַשָֹּׂאָן מֵעָלָיו אֶלָּא וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים. (במדבר כ, יד): אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ, אָמַר לוֹ: אַתָּה יָדַעְתָּ כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית טו, יג): יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, אָנוּ נִשְׁתַּעְבַּדְנוּ וְאַתָּה בֶּן חוֹרִין, (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ, עַל אוֹתוֹ עִנּוּי, מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִין שֶׁיָּצָא שְׁטַר חוֹב עַל זִקְנֵיהֶם, פָּרַע אוֹתוֹ אֶחָד מֵהֶם, לְיָמִים הִתְחִיל לִשְׁאֹל חֵפֶץ מֵאָחִיו, אָמַר לוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאוֹתוֹ חוֹב עַל שְׁנֵינוּ, וַאֲנִי הוּא שֶׁפְּרַעְתִּיו, אַל תַּחְזִירֵנִי מִן חֶפְצִי שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל. (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, מַה טִּיבָן שֶׁל אָבוֹת כָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, טו): וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּצָרָה אַף הֵן בְּצָרָה. (במדבר כ, יז): נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וגו' מֵי בְאֵר, מֵי בּוֹרוֹת הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, לִמְדָךְ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁהַהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְיֵשׁ בְּיָדוֹ צָרְכּוֹ, לֹא יֹאכַל מִמַּה שֶּׁבְּיָדוֹ אֶלָּא שֶׁלּוֹ יְהֵא מֻנָּח וְיִקְנֶה מִן הַחֶנְוָנִי בִּשְׁבִיל לְהַנּוֹתוֹ, כָּךְ אָמַר לוֹ משֶׁה הַבְּאֵר עִמָּנוּ וּמָן אָנוּ אוֹכְלִין, לֹא תֹאמַר שֶׁאָנוּ מַטְרִיחִין עָלֶיךָ, שָׂכָר אַתָּה עוֹשֶׂה לְעַצְמְךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (דברים ב, ו): אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף, אָמַר לָהֶם משֶׁה הַתִּירוּ לָכֶם כִּיסְכֶם שֶׁלֹא יֹאמְרוּ עֲבָדִים הָיוּ, עֲנִיִּים הֵם, הַרְאוּ לָהֶם עָשְׁרְכֶם וְיֵדְעוּ שֶׁלֹא הִפְסַדְתֶּם בַּשִּׁעְבּוּד, (בראשית טו, יד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, וְיֵדְעוּ שֶׁאֵין אַתֶּם חֲסֵרִים כְּלוּם, וְלֹא מִשֶּׁלָּכֶם אַתֶּם נוֹתְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב, ז): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. (במדבר כ, יז): דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, שֶׁאָנוּ חוֹסְמִין אֶת בְּהֶמְתֵּנוּ, (במדבר כ, יז): לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, זֶה קָשֶׁה מִכֻּלָּם, שֶׁאָמְרוּ לוֹ בְּכָל סְבִיבוֹתֵינוּ יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לַהֲרֹג וְלָבֹז, אֲבָל בִּגְבוּלְךָ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאל. (במדבר כ, יח): וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קכ, ז): אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה, וּמִנַּיִן שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין מַנִּיחִים אֶתְכֶם לַעֲבֹר וְלֹא הַכֹּל מֵהֶם שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁרוֹצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב, ה): אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, וּכְתִיב (במדבר כ, כא): וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל. וְאַחַר כָּךְ שָׁלְחוּ אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְלֹא אָבָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ כָּאן הֲרֵי מְפֹרָשׁ בְּשׁוֹפְטִים, מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹא הָיָה בְּכֻלָּן קַל מִיִּפְתָּח, וְהוּא פֵּרַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים יא, יז): וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה. וְאַף משֶׁה רָמַז (דברים ב, כט): כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר.