וַ֭יַּקְצִיפוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָ֑ה וַיֵּ֥רַע לְ֝מֹשֶׁ֗ה בַּעֲבוּרָֽם׃
צרור המור
או שיאמר והוא הנכון יען לא האמנתם בי. שהשם אמר למשה טעית במה שאמרת שאין אני עושה נס אלא בשביל הצדיקים. כי לפעמים אני עושה נס לרשעים לקדש שמי. והתורה מלאה מזה וכן אחז"ל. אע"פ שיהיו רשעים למה לא האמנתם בי להקדישני. כי בשבילי ובשביל קידוש שמי היה לכם לעשות מאמרי. ואחר שלא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. ולא לכם. אע"פ שהם רשעים. ולפי שבכל זה נראה דבר זר מאד. לחטא קטן עונש גדול כזה. אמר המה מי מריבה. כלומר אל תתמה על החפץ כי השם נורא עלילה על בני אדם. כי בני ישראל הם המריבים ויקדש בם כדכתיב וירע למשה בעבורם. כי הם היו סבה שנחתמה הגזירה. אבל הגזירה כבר נרמזה במקומות רבים באומרו עתה תראה. ובאומרו כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. וכן במקומות אחרים. וכן אמרו שמשה היה ירא כשאמר השם אם יראה איש באנשים האלה ולא נזהר להיות נשמר. ועל אהרן אמר אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. ואמרו משל למלוה שירד ליטול גרנו של לוה ונטל גורן שכנו עמו. אמר לו אם אני חטאתי שכני עני מה חטא. היינו דאמרינן תריבהו על מי מריבה: