שיר השירים רבה
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, רַבִּי בִּיבֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי פָּתַר קְרָיָה בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, הִנֵּה מִטָּתוֹ, הִנֵּה מַטּוֹתָיו וּשְׁבָטָיו, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (חבקוק ג, ט): שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת. שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, אֵלּוּ שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מְגַבְּרִין אֶת יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה דְּבָרִים מְבֹרָכִין בִּגְבוּרָה. (במדבר ו, כד): יְבָרֶכְךָ ה', יָאֵר ה', יִשָֹּׂא ה'. מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, שֶׁהֵם נִלְחָמִים בְּכָל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם רוֹאֶה בַּחֲלוֹמוֹ חֶרֶב מְחַתֶּכֶת בִּירֵכוֹ, מַה יַּעֲשֶׂה, יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, וְיִשְׁמַע בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וְיַעֲנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן, וְאֵין דָּבָר רָע מַזִּיקוֹ, לְפִיכָךְ מַזְהִיר אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאוֹמֵר לָהֶם, (במדבר ו, כב): כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
מדרש תנחומא
מִנַּיִן זָכוּ הַכֹּהֲנִים לִבְרָכוֹת שֶׁיְּהוּ מְבָרְכִין אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִיִּצְחָק, שֶׁכָּתוּב בּוֹ נֵלְכָה עַד כֹּה (בראשית כב, ה), וְאֵין כֹּה אֶלָּא בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה תְבָרְכוּ (במדבר ו, כג). וְרַבָּנָן אָמְרֵי: מִמַּתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגִּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ג).
תנחומא בובר
וידבר ה' [אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר] כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו כב כג). ילמדנו רבינו כהן בעל מום מהו שישא את כפיו, כך שנו רבותינו כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו, ורבי היה שונה כהן שיש מומין בכולו לא ישא את כפיו, ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועים סטים או קוצה או פואה, לא ישא את כפיו, למה שדרך בני אדם להיות מסתכלין בו. ר' יהושע הגדול שונה אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך, מותר לו לישא את כפיו.