מדרש על דברים 11:10

ד"א שלח לך. אע"פ שאמר הקב"ה שלח לך, לא היתה מן הקב"ה שילכו, למה שכבר אמר להם הקב"ה את שבחה של ארץ ישראל, שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה (דברים ח ז), וכן הוא אומר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו' (שם יא י), ועד שהם במצרים אמר להם וארד להצילו וגו' [אל ארץ טובה וגו'] (שמות ג ח), ומהו שלח לך, אלא הם בקשו הדברים הללו, שבשעה שהגיעו התחומין, אמר להם משה ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ (דברים א כא), באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה, שנאמר ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו' (דברים א כב), זה שאמר עזרא וימאנו לשמוע ולא זכרו (נפלאותיו) [נפלאותיך] וגו' (נחמיה ט יז), ואומר וארון ברית ה' נוסע לפניהם וגו' לתור להם מנוחה (במדבר י לג), (אלא) [והם] אמרו נשלחה אנשים וגו', (לא) [אלא] שלא האמינו בתורתו, וכן אמר דוד לא האמינו (בתורתו) [באלהים] וגו' (תהלם עח כב). ר' יהושע אומר למה היו דומין, למלך שזימן לבנו אשה נאה בת טובים ועשירה, א"ל המך זימנתי לך אשה נאה בת טובים ועשירה אין כמותה בכל העולם, א"ל הבן אלך לראותה, שלא היה מאמין לאביו, מיד הוקשה הדבר והורע לאביו, אמר אביו מה אני עושה, אם אומר לו איני מראה אותה לך, עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה, לסוף אמר לו ראה אותה, ותדע שלא כחשתי בך, ובשביל שלא האמנת לי, קונם שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה, וכך הקב"ה אמר לישראל טובה היא, ולא האמינו אליו, אמרו נשלחה אנשים, אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם והם אומרים לא טובה הארץ, שלא הראה אותה לנו, אמר הקב"ה אלא יראו אותה, ובשבועה שאין אחד מהם נכנס בתוכה, שנאמר אם יראו את הארץ וגו' (במדבר יד כג), אלא לבניהם אני נותנה.

דָּבָר אַחֵר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלַח לְךָ, לֹא הָיָה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֵּלְכוּ, לָמָּה, שֶׁכְּבָר אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (דברים ח, ז): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים יא, י): כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וגו', וְעַד שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם אָמַר (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ וגו', הַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, וּמַהוּ שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הֵן בִּקְּשׁוּ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעוּ לִירַשׁ אֶת הַתְּחוּמִין, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דברים א, כא): רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקָרְבוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, כב): וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם, זֶהוּ שֶׁאָמַר עֶזְרָא (נחמיה ט, טו יז): וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר י, לג): לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. אֶלָּא אָמְרוּ (דברים א, כב): נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הֶאֱמִינוּ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (תהלים עח, כב): כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים, וּכְתִיב (תהלים עח, י): וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לְמָה הָיוּ דּוֹמִין, לְמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן לִבְנוֹ אִשָּׁה נָאָה וּבַת טוֹבִים וַעֲשִׁירָה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ זִמַּנְתִּי לְךָ אִשָּׁה נָאָה וּבַת טוֹבִים וַעֲשִׁירָה. אָמַר לוֹ הַבֵּן אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אוֹתָהּ, שֶׁלֹא הָיָה מַאֲמִין לְאָבִיו, מִיָּד הֻקְשָׁה הַדָּבָר וְהֵרַע לְאָבִיו, אָמַר אָבִיו מָה אֶעֱשֶׂה אִם אוֹמַר לוֹ אֵינִי מַרְאֶה אוֹתָהּ לְךָ עַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר כְּעוּרָה הָיְתָה לְפִיכָךְ לֹא רָצָה לְהַרְאוֹתָהּ, לְסוֹף אָמַר לוֹ רְאֵה אוֹתָהּ וְתֵדַע אִם כִּזַּבְתִּי לָךְ, וּבִשְׁבִיל שֶׁלֹא הֶאֱמַנְתָּ בִּי קוֹנָם שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּבֵיתְךָ, אֶלָּא לְבִנְךָ אֲנִי נוֹתְנָהּ. וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל: טוֹבָה הָאָרֶץ, וְלֹא הֶאֱמִינוּ, אֶלָּא אָמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם מְעַכֵּב אֲנִי עֲלֵיהֶם הֵם אוֹמְרִים עַל שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לֹא הֶרְאָה אוֹתָהּ לָנוּ, אֶלָּא יִרְאוּ אוֹתָהּ וּבִשְׁבוּעָה שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם נִכְנַס לְתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כג): אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ, אֶלָּא לִבְנֵיהֶם אֲנִי נוֹתְנָהּ.

הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. אין נגיפה אלא לשון השחתה ושברון, ולא מיתה ממש, ודומה לו פן תגוף באבן רגליך (תהלים צא יב), נגף לפני אויביך (דברים כח כה), ובדברי רבותינו תני לגבי זב, דמעת עינו, ודם מגפתו, והחלב האשה, מטמאין טומאת משקה. שתי מכות הללו מן היאור היו, לפי שעיקר ישוב ארץ מצרים היה נילוס, דהיינו יאור שעולה ומשקה את ארצם כדכתיב לא כארץ מצרים הוא אשר [יצאתם משם אשר] תזרע את זרעך והשקית ברגליך כגן הירק (דברים יא י), וכשהיה פרעה יוצא לצוות עמו על תיקון היאור, היה משה רבינו בא ואומר לו מה אתה בוטח על היאור שמשקה שדותיך וכרמיך וגנותיך, הרי הוא נהפך לדם ולצפרדעים: