מדרש על אסתר 7:8

וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן (אסתר ז, ז), מֶה עָשָׂה מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ הִתְחִיל מְקַצֵּץ אֶת הַנְּטִיעוֹת לְפָנָיו, וְהוֹסִיף חֵמָה עַל חֲמָתוֹ, וְשָׁב אֶל מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ, מֶה עָשָׂה מִיכָאֵל דְּחָפוֹ עַל אֶסְתֵּר, וְהָיְתָה מְצַעֶקֶת אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הֲרֵי הוּא כֹּבְשֵׁנִי לְפָנֶיךָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת. וְשָׁמַע הָמָן הַדָּבָר הַזֶּה וְנָפְלוּ פָנָיו. מֶה עָשָׂה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, נִדְמָה לְחַרְבוֹנָה וְאָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי וגו'. דְּאָמַר רַבִּי פִּנְחָס צָרִיךְ לוֹמַר חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב. וְאָמַר רַב צָרִיךְ לוֹמַר אָרוּר הָמָן, אֲרוּרִים בָּנָיו, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, כְּדִכְתִיב (משלי י, ז): וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. מִיָּד צִוָּה הַמֶּלֶךְ לִתְלוֹתוֹ עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי י, ז יא, ח): צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו. שֶׁהִשְׁכִּים הָמָן לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי וְנִתְלָה הוּא עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכַי, וְנָתַן אֶת כָּל אֲשֶׁר לְהָמָן לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְאֶסְתֵּר נָתְנָה לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים וגו', וּכְתִיב (איוב ה, ה): אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם. אֲשֶׁר קְצִירוֹ, זֶה הָמָן. רָעֵב יֹאכֵל, זֶה מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ, לֹא בְזַיִין וְלֹא בְצִנָּה אֶלָּא בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים צא, ד): צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ, זוֹ הִיא הַתְּפִלָּה הַמְּגִנָּה עַל הַצָּרָה כַּצִּנָּה שֶׁמְּגִנָּה עַל הָאָדָם בַּמִּלְחָמָה, וּבִזְכוּת הַתְּפִלָּה שֶׁנִּתְכַּנָּה לַצִּנָּה יִקָּחֵהוּ לְהָמָן. וּמִנַּיִן שֶׁעָשׂוּ תְּפִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים, וּמַה תַּקָּנָה לְשַׂק וָאֵפֶר בְּלֹא תְּפִלָּה. וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם, וּמִי דָחַק לְמָמוֹנוֹ שֶׁל הָמָן, מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר וְהַמְצֻמָּתִים לָהֶם.

באותה שעה באו נערי אסתר, לקחו את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר בששה עשר בניסן. כיון שאכלו ושתו אמר לה המלך מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש, אמרה לו אדני המלך איני שואלת ממני אלא לתת לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי שבא אדם אחד וקנה אותנו להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו אני ועמי החרשתי, אמר לה המלך ומי הוא האדם הזה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, אמרה לו המן הרע הזה, מיד חפו פניו, והמלך קם בחמתו ממשתה היין ונכנס בגינת הביתן, מה עשה מיכאל התחיל מקצץ נטיעות לפניו, וראה המלך כן, אמר לו מה זה, אמר לו אני מבניו של המן שכך צוני אבא, מיד וחמתו בערה בו, ונבער חימה על חימה, ושב מגינת הביתן, מה עשה מיכאל המלאך הגביה את המן מעל אסתר כאילו רוצה לבא עליה, אמר המלך הרשע הזה לא דיו שקנה את אשתי להשמיד ולהרוג ולאבד אלא רוצה לבא עליה, הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, ושמע המן את הדבר הזה ונפלו פניו, שנאמר ופני המן חפו, וצוה המלך לתלותו על העץ, באותה שעה מה עשה אליהו זכור לטוב נדמה לחרבונא אחד מסריסי המלך, אמר לו אדני המלך יש עץ בביתו של המן מבית קדשי הקדשים, שנאמר ויבן את בית יער הלבנון ויעש את אולם העמודים חמשים אמה ארכו ושלש אמות רחבו, מיד צוה המלך לתלותו, וכתי' ויתלו את המן, לקח המלך את כל אשר להמן ונתן למרדכי ולאסתר, לקיים מה שנאמר וביתיה נוולי יתעבד על דנא, וצוה המלך ואמר כתבו על היהודים כתוב בעיניכם בשם המלך, וכתבו וחתמו אגרות פתקים ושלחו בכל המדינות להשמיד להרוג ולאבד את כל שונאי היהודים בלשלשה עשר לחדש אדר ביום השלישי במזל אריה, מה הארי הזה מלך על כל החיות וכל מקום שהוא רוצה הוא הופך את פניו, והוא חשב והפך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים נהפוך הוא על שונאיהם, שנאמר ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.