מדרש על בראשית 2:23

ויאמר יי לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו · ויפל יי תרדמה על האדם ויישן ויסר צלע אחת מצלעותיו ויבן עליה בשר ויעש אותה לאשה ויביאה אל האדם · ויקץ אדם משנתו והנה אשה עומדת לנגדו: ויאמר זה עצם מעצמי היא ולה יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת: ויקרא האדם את שמה חוה כי היא היתה אם כל חי: ויברך אותם אלהים ויקרא את שמם אדם ביום הבראם: ויאמר יי אלהים פרו ורבו בארץ ומלאו את הארץ:

ד"א עד שיפוח היום, עד שיופיע מלכותו של הקב"ה בעלם הזה, ונסו הצללים, אלו צללי המלכיות, אלך לי אל הר המור, זה ירושלים, שנאמר באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי (שה"ש ה א). אל גבעת הערלות, שנטל את הערלות ועשאן גבעה, לפיכך נגלה עליו הקב"ה, שנאמר וירא אליו, וכיון שראו המלאכים כך, הלכו גם הם עם הקב"ה, שנאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו' (בראשית יח ב), וכן דוד משבח כל ארחות ה' חסד ואמת, (תהלים כה י), מהו כל ארחות ה' חסד ואמת, התורה תחלתה חסד, וסופה חסד, ואמצעיתה חסד, תחילתה חסד מנין, אתה מוצא כשיצר הקב"ה חוה קישטה והביאה לאדם, שנאמר ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' (בראשית ב כג), מהו ויבן, אמר ר' אבהו בערביא קורין לגדילתא בנייתא, וסופה חסד במיתת משה כשהקב"ה נטפל לו בכבודו, שנאמר ויקבור אותו בני (דברים לד ו), באמצעיתא חסד באברהם שנאמר ואתנה את בריתי ביני ובינך (בראשית יז ב), כיון שנגלה עליו הקב"ה היה יושב, שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום (שם יח ב), בא אברהם לעמוד, א"ל הקב"ה אל תצטער לעמוד שב לך, שנאמר נאום ה' לאדני שב לימיני (תהלים קי א). א"ל אברהם וכי כך הוא דרך ארץ שאני יושב ואתה עומד, א"ל הקב"ה אל תצטער, זקן אתה בן מאה שנה שב, א"ל הקב"ה חייך בשביל שאתה יושב ואני עומד, עתידין בניך בני ג' שנים, בני ד' שנים, לישב בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ואני עומד עליהם, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (שם פב א), התחיל אברהם לקלס להקב"ה, ותתן לי מגן ישעך (שם יח לו), כשרדפו המלכים, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו א), וימינך תסעדני (תהלים שם), כשאחזת עמי הערלה והייתי חותך, וענותך תרבני (שם שם), שאני יושב ואתה עומד.

דָּבָר אַחֵר, אָדָם כִּי יִהְיֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָיֹם וְנוֹרָא וְגוֹ' (חבקוק א, ז). הַפָּסוּק מְדַבֵּר בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְפַרְעֹה וּבֶאֱדֹם וּבְסַנְחֵרִיב וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר. בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּיצַד. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, בְּרָאוֹ כִּדְמוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א, כז). וּכְשֶׁבְּרָאוֹ, בְּרָאוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ' (דברים ד, לב). וְהָיָה שׁוֹלֵט בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית א, כח). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּמוֹרָאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה וְגוֹ' (שם ט, ב). לָכֵן נֶאֱמַר, אָיֹם. וְנוֹרָא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א, ז), זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ לָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וְגוֹ' (בראשית ג, ו). וּמִנַּיִן שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: עֶצֶם מֵעַצְמִי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי (שם ב, כג). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה קוֹזַאקְרָטוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ (תהלים קה, כ). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל בְּבֵיתוֹ וְהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא בֶּן בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִיאֵהוּ וְגוֹ' (שמות ב, י). וְעָמַד וְהֵבִיא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ וְגוֹ' (שם ג, י). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אַמִּי, הַמַּטֶּה, מַשּׂוֹי אַרְבָּעִים סְאָה הָיָה, וְשֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיָה, וְעֶשֶׂר מַכּוֹת חֲקוּקוֹת עָלָיו בִּכְתַב נוֹטְרִיקוֹן דצ״ךְ עד״ש באח ״ב. וּמֹשֶׁה הָיָה מַבִּיט בַּמַּטֶּה וְרוֹאֶה אֵיזֶה מַכָּה רְאוּיָה לָבוֹא עַל פַּרְעֹה, וּמְבִיאָהּ עָלָיו. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא זֶה פַּרְעֹה. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה. וְאַף הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִגּוֹג וּמָגוֹג וְחֵילוֹתָיו, שָׁם עִמָּהֶם גָּדַל בַּמְּדִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבַּץ וְכִלָּה סְעִיפֶיהָ (ישעיה כז, י). דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אֱדֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּחִילָה וְאֶמְתָנִי וְתַקִּיפָא וְגוֹ' (דניאל ז, ז). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה, שֶׁהָיָה גֵּר אֱדוֹמִי וְהָיָה מִתְנַבֵּא עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲזוֹן עוֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לֶאֱדֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ (עובדיה א, א). הֱוֵי, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה אֱדֹם. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְאַחֲרִיב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאוֹרֵי מָצוֹר (מ״ב יט, כד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי (שם יח, לה). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל (ישעיה ח, ח). אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אוּכְלֻסִין הָיָה מְסַפֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, הַמֻּטָּה הַזּוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל אֶחָד מִן שִׁשִּׁים בִּכְנָפָיו. כֵּיוָן שֶׁבָּא לְהִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם, אָמַר לְאוּכְלֻסָּיו, שִׁכְבוּ הַלַּיְלָה וּבַבֹּקֶר אָנוּ מַשְׁלִיכִים לְתוֹכָהּ אֶת הַטַּבָּעוֹת שֶׁלָּנוּ וְנִסְקֹל אוֹתָם בָּהֶם. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו, שֶׁכְּשֶׁעָלָה לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיב אוֹתָהּ וְלֹא עָלְתָה בְיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ' (מ״ב יט, לה), וּכְתִיב: וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו וְגוֹ' (דה״ב לב, כא). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה סַנְחֵרִיב. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁהֲרָגוּהוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִּיב בָּהּ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה (ישעיה יד, יג). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁנִּטְרַד נְבוּכַדְנֶצַּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ, מִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְגוֹ' (דניאל ד, כב). כָּל אוֹתָן הַיָּמִים הָיָה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו. כְּשֶׁחָזַר, חֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. וְכָל מִי שֶׁנֶּחְבַּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַל יָדוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲסִירָיו לֹא פָתַח בַּיְתָה (ישעיה יד, יז). כְּשֶׁמֵּת נְבוּכַדְנֶצַּר, בִּקְּשׁוּ לְהַמְלִיךְ לֶאֱוִיל מְרֹדָךְ, וְנִכְנְסוּ עָלָיו לְהַמְלִיכוֹ וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם. אָמַר לָהֶם: בָּרִאשׁוֹנָה שָׁמַעְתִּי לָכֶם וּלְפִיכָךְ נֶחְבַּשְׁתִּי, וְעַכְשָׁו אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם, שֶׁמָּא הוּא חַי וְיַעֲמֹד וְיַהַרְגֵנִי. עָמְדוּ עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּגְרָרוּהוּ מִקִּבְרוֹ וְהוֹצִיאוּ, וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֵת, וְהִמְלִיכוּהוּ. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב וְגוֹ' (ישעיה יד, יט). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה בְּנֵי אָדָם, שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בְּכָל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, דִּכְתִּיב בָּהּ, תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶךָ כָּל שָׁתָה תַּחַת רַגְלָיו (תהלים ח, ז). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם חוֹטֵא, הֲרֵי מֵבִיא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין בְּגוּפוֹ. לָמָּה, שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁסָּרַח עָלָיו עַבְדּוֹ, מֵבִיא אֶת הַכְּבָלִים וְכוֹבְלוֹ, מֵבִיא אֶת הַמַּגְלֵבִין וּמַכֵּהוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מִגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם רוֹדֶה אוֹתוֹ. וּמִנַּיִן, מִמַּה שֶׁכָּתוּב בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ' (ויקרא יג, ב). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה (ישעיה מו, י). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, חַי אָנִי נְאֻם ה' (שם מט, יח). זֶהוּ הָאָמוּר בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע, אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע.