מדרש על איוב 11:12

כא אָמַר רַב אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָה: קֹדֶם שֶׁאָכַל אָדָם וְשָׁתָה, יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי לְבָבוֹת. לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב י״א:י״ב) "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב". וּכְתִיב: (שמות כ״ז:ח׳) "נְבוּב לֻחֹת", וּמְתַרְגְּמִינָן: "חֲלִיל לוּחִין". אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הָרָגִיל בַּיַּיִן אֲפִלּוּ לִבּוֹ אָטוּם כִּבְתוּלָה, יַיִן מְפַקְּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה ט׳:י״ז) "וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת".

בלבת אש. לא נאמר בלהבת אלא בלבת, כלומר בהכרת גילוי שכינה מתוך אש, ודומה לדבר לבבתני אחותי כלה (שה"ש ד ט), ואיש נבוב ילבב (איוב יא יב), כשיבא לסיני וירא אותן האישות ויזכור לו מאש ולא יתירא מהן ליקרב לקבל תורה מתוך האש, וכה"א מימינו אש דת למו (דברים לג ב), אלו דברי רבותינו, ואני אומר לבת היא להבת היא שלהבת, ויש לפשטו כי היא לבת והיא להבת, ודומה לו בדברי רבותינו מסר לו גחלת וליבה בנזיקין: