מדרש על איוב 21:10

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֵא, כַּנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא (קהלת ט, ב). שְׁלֹמֹה הָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בְּכָל הַדּוֹרוֹת בַּצַּדִּיקִים וּבָרְשָׁעִים, וְרוֹאֶה דְּבָרִים שֶׁמַּגִּיעִים לָרְשָׁעִים, מַגִּיעִים לַצַּדִּיקִים, וְאוֹמֵר: זֶה רָע בְּכָל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת ט, ג), הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל. מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק, זֶה אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹ' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה (בראשית יח, יט). וְלָרָשָׁע, זֶה נִמְרֹד שֶׁהִמְרִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶה מֵת וְזֶה מֵת. הֲרֵי, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע. לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא. לַטּוֹב, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב). וְלַטָּהוֹר, זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (ש״א טז, יב). וְלַטָּמֵא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. דָּוִד בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּנְבוּכַדְנֶצַּר הֶחְרִיבוֹ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ. וְלַזֹּבֵחַ, זֶה שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִזְבַּח שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (מ״א ח, סג). וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, זֶה יְרָבְעָם שֶׁבִּטֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִלַּעֲלוֹת לָרֶגֶל לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם (מ״א יב, כח), זֶה מָלַךְ אַחַר זֶה. כַּטּוֹב, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב). כַּחוֹטֵא, אֵלּוּ מְרַגְּלִים, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, חֲטָאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא). מֹשֶׁה לֹא נִכְנַס לָאָרֶץ, וּמְרַגְּלִים לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ. כַּנִּשְׁבָּע, זֶה צִדְקִיָּה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׂבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים (דה״ב לו, יג). וְנִתְעַוְּרוּ עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (מ״ב כה, ז). כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זֶה שִׁמְשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם (שופטים טו, יב). וְנִתְעַוְּרוּ עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאחֲזוּהוּ פְּלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו (שם טז, כא). לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה, זֶה רָע בְּכָל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת ט, ג). דָּבָר אַחֵר, כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. כַּטּוֹב, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן. כַּחוֹטֵא, אוֹתָן שֶׁחָלְקוּ, קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁקָּרְבוּ כְּדֵי לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה וְנִשְׂרְפוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר טז, לה). וּבָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם (ויקרא י, ב). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח קְרָא, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה (קהלת ב, ב), מַה מְּעֻרְבָּב שְׂחוֹק שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁשּׂוֹחֲקִים בְּבָתֵּי טַרְטֵיאוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקָסֵיאוֹת שֶׁלָּהֶם. וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה, מַה טִּיבָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לִהְיוֹת עוֹשֶׂה שָׁם. דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל. אָמַר רַב אַחָא, אָמַר שְׁלֹמֹה דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹחֲקִין עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין הוֹלְלִים. כְּתִיב: לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב וְגוֹ' (דברים יז, טז). וּכְתִיב: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְווֹת סוּסִים (מ״א ה, ו). וּכְתִיב: לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים (דברים יז, יז). וּכְתִיב: וַיְהִי לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת נָשִׁים (מ״א יא, ג). וּכְתִיב: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ מְאֹד (דברים יז, יז). וּכְתִיב: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כַּאֲבָנִים (מ״א י, כז), וְלֹא הָיוּ נִגְנָבוֹת, אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, הָיוּ אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת. תַּנֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֲפִלּוּ מִשְׁקָלוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁל זָהָב הָיוּ, דִּכְתִיב: אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה (דה״ב ט, כ). וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה הָעֲטָרָה הַזֹּאת בְּיָדְךָ, רֵד מִכִּסְּאֲךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד מַלְאָךְ בִּדְמוּת שְׁלֹמֹה וְיָשַׁב עַל כִּסְּאוֹ. וְהָיָה שְׁלֹמֹה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בְּכָל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר: אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם (קהלת א, יב). וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ, שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמִשְׁתַּטֶּה וְאוֹמֵר אֲנִי קֹהֶלֶת. וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה, וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין לֶאֱכֹל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי (שם ב, י). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: קָנֶה בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: קוֹדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: קַו שְׂרַרְתֵיהּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה, הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת (שם א, ב). לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (שם ב, ב). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, מַה מְּעֻרְבָּב שְׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עַל דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִיל, יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם, יִשְּׂאוּ בְּתֹף וְכִנּוֹר, יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם (איוב כא, י-יג). כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ (שם פסוק טו). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה. חַיֵּיכֶם, אֲנִי מְאַבֵּד זִכְרְכֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם וְגוֹ' (בראשית ז, כג). דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, מַה מְּעֻרְבָּב שְׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עַל הַסְּדוֹמִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְגוֹ', מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְגוֹ', נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְגוֹ', לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ (איוב כח, ה-ח). כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ נִשְׁכָּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ, מִיָּד פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר וְגוֹ' (שם פסוק ד). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה (קהלת ב, ב). חַיֵּיכֶם, אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְגוֹ' (בראשית יט, כד). דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל. מַה מְּעֻרְבָּב שְׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עִם אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב, שֶׁרָאֲתָה אַרְבַּע שְׂמָחוֹת בְּיוֹם אֶחָד. רָאֲתָה יְבָמָהּ מֶלֶךְ, וּבַעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאָחִיהָ נָשִׂיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ סְגָנֵי כְּהֻנָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְהַקְרִיב קָרְבָּן, יָצְאוּ שְׂרוּפִים. נֶהְפְּכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.

כי גאה גאה, גאני וגאתיו גאני במצרים שנ' ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל (שמות ד) אף אני גאתיו במצרים שנ' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבא בהר ה' אל צור ישראל (ישעיהו ל׳:כ״ט). דבר אחר כי גאה גאה גאני וגאתיו גאני על הים שנ' ויסע מלאך האלהים (שמות יד) אף אני גאתיו על הים ושרתי לפניו שירה שנ' אשירה לה' כי גאה גאה. ד"א כי גאה גאה, גאה ועתיד להתגאות שנ' כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם על כל נשא ושפל ואומר על כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים [ועל כל ההרים הרמים ועל כל מגדל גבוה וגו'] ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ואומר והאלילים כליל יחלוף (ישעיה ב). ד"א כי גאה גאה. מתגאה הוא על כל המתגאים שבמה שאומות העולם מתגאים לפניו בו הוא נפרע מהם שכן הוא אומר בדור המבול שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא י) ואומר ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון ישאו בתוף וכנור וישמחו וגו' מה נאמר שם [ויאמרו לאל סור ממנו וגו'] מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו אמרו לא טפת גשמים היא, אין אנו צריכין לה אלא ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (בראשית ב) אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים בה לפני בה אני נפרע מכם שנ' ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (שם ז). ר' יוסי בן דורמסקית אומר הם נתנו עיניהם העליונה בתחתונה כדי לעשות תאותם והקב"ה פתח עליהם מעינות מלמעלה ומלמטה כדי לאבדם שנ' ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום וארובות השמים נפתחו (שם). וכן אתה מוצא באנשי מגדל שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם שנ' ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ ואחריו מה כתיב ויפץ ה' אותם משם (שם יא). וכן את מוצא באנשי סדום שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם שנ' ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו ואומר נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה ואומר לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל (איוב כ״ח:ז׳-ח׳) אמרו הסדומיים אין אנו צריכין שיבא אדם אצלנו אלא הרי מזון יוצא מאצלנו וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מאצלנו בואו ונשכח תורת רגל מארצנו אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים אתם אמרתם נשכח תורת רגל מארצנו אף אני אשכח אתכם מן העולם שנ' פרץ נחל מעם גר הנשכחים מיני רגל דלו מאנוש נעו (שם) ואומר ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל מי גרם להם לאשר הביא אלוה בידו (שם יב). וכה"א ותגבהינה ותעשנה תועבה לפני ומה גרם להם ואסיר אתהן כאשר ראיתי (יחזקאל טז). וכה"א הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה, ולכך, ויד עני ואביון לא החזיקה (שם). וכה"א לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים (בראשית יג) ואחר מה כתיב ותשקן את אביהן יין בלילה הוא (שם יט) וכי מאין היה להם יין במערה אלא שזמן להם הקב"ה יין כענין שנאמ' והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד) אם כן זימן הקב"ה למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו. וכן אתה מוצא במצריים שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם שנ' ויקח שש מאות רכב בחור וכתיב אחריו מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו'. וכן אתה מוצא בסיסרא שבמה שנתגאה לפניו בו נפרע ממנו שנ' ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב וגו' (שופטים ד׳:י״ג) וכתיב מן שמים נלחמו הככבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא. וכן אתה מוצא בשמשון הגבור במה שנתגאה לפניו בו נפרע ממנו שנ' ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ואומר ואביו ואמו לא ידעו כי מה' וגו' (שם יד) וכתיב ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה (שם טז). ר' יהודה אומר תחלת קלקולו בעזה היתה ולכך לא היה ענשו אלא בעזה. וכן אתה מוצא באבשלום במה שנתגאה בו נפרע ממנו שנ' וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו וגו' (שמואל ב י״ד:כ״ה), ר' יהודה אומר נזיר עולם היה והיה מגלח לשנים עשר חדש שנא' ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו' ואומר כי נדר נדר עבדך בשבתי בג' וגו' (שם טו), ר' יוסי הגלילי אומר נזיר ימים היה והיה מגלח אחת לשלשים יום שנ' מקץ ימים לימים וגו', רבי או' כל ערב שבת היה מגלח שכן דרך בני מלכים לגלח בכל ערב שבת מה היה בסופו ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד וגו' (שם יח). וכן את מוצא בסנחריב במה שנתגאה בו נפרע ממנו שנ' ביד מלאכיך חרפת ה' וגו' ואומר אני קרתי ושתיתי מים וגו' (מל"ב יט) ואומר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף (שם) אמרו הגדול שבהם היה ממונה על מאה ושמונים וחמשה אלף והקטון שבהם אין פחות משני אלפים שנ' ואיך תשוב את פני פחת אחד עבדי אדוני הקטנים וגו' (שם יח) ואומר זה הדבר אשר דבר ה' עליו בזה לך לעגה לך וגו' את מי חרפת וגדפת וגו' (שם יט) וכתיב עוד היום בנוב לעמוד (ישעיה י). וכן אתה מוצא בנבוכדנצר במה שנתגאה בו נפרע ממנו שנ' ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה (שם יד) ואומר אעלה על במתי עב מהו אומר אחריו אך אל שאול תורד. וכן אתה מוצא בצור במה שנתגאה בו נפרע ממנו שנ' כה אמר ה' אלקים צור את אמרת אני כלילת יופי בלב ימים גבוליך (יחזקאל כ״ז:ג׳-ד׳) מה כתיב שם כה אמר ה' אלקים הנני עליך צור והעליתי עליך גוים רבים כהעלות הים לגליו (שם כו) וכן אתה מוצא בנגיד צור שנ' בן אדם אמור לנגיד צור כה אמר ה' אלהים יען גבה לבך ותאמר אל אני ומה כתיב אחריו מותי ערלים תמות ביד זרים (שם כח) הא במה שאו"ה מתגאין לפניו בו נפרע מהם שנאמר כי גאה גאה: סוס ורוכבו רמה בים, וכי סוס אחד היה ורכבו אחד היה והלא כבר נאמר ויקח שש מאות רכב בחור [ואומר מרכבות פרעה וגו'] אלא כשישראל עושין רצונו של מקום אויביהן אין עומדין לפניהם אלא כסוס אחד ורכבו. כיוצא בו אתה אומר כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב (דברים כ) וכי סוס אחד היה ורכב אחד היה [והלא כבר נאמר עם רב ממך] אלא כשישראל עושין רצונו של מקום וכו': סוס ורוכבו, מגיד שהסוס קשור ברכבו ורכבו קשור בסוס עולים במרום ויורדים לתהום ואין נפרדים זה מזה. משל לאדם שזרק שני כלים לאויר ונפרדים הן מיד זה מזה אבל כאן סוס ורוכבו יחד רמה ירה. כתוב אחד אומר רמה בים וכתוב אחד אומר ירה בים כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, רמה שהיו עולין למרום, ירה שהיו יורדים לתהום ד"א [רמה כיון שראו ישראל שרה של אומה נופל התחילו נותנים שבח לכך נאמר רמה] וכן אתה מוצא שאין הקב"ה עתיד להפרע מן המלכיות לעתיד לבא עד שיפרע משריהן תחלה שנ' והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה (ישעיהו כ״ד:כ״א) ואומר איך נפלת משמים הילל בן שחר (שם יד) ואח"כ נגדעת לארץ חולש על גוים ואומר כי רותה בשמים חרבי (שם לד) ואח"כ הנה על אדום תרד: סוס ורוכבו, הקב"ה מביא סוס ורוכבו ומעמידן בדין ואומר לסוס למה רצת אחר בני והוא אומר מצרי הריצני בעל כרחי שנ' וירדפו מצרים וגו', ואומר למצרי למה רצת אחרי בני והוא אומר הסוס הריצני על כרחי שנ' כי בא סוס פרעה וגו'. מה עשה המקום מרכיב את האדם על הסוס ודן אותם יחד שנ' סוס ורוכבו רמה בים. שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש בשעה שאדם מת והגוף כלה הקב"ה מעמידו בדין אמר לו עד שתשאלני על הגוף שהוא טמא שאלני על הנשמה שהוא טהורה משל למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה וכו'. איסי בן שמאי אומר נאמר כאן סוס סתום ונאמר להלן סוס מפורש שנ' והיה ביום ההוא נאם ה' אכה כל סוס בתמהון ורוכבו בשגעון ועל בית יהודה אפקח את עיני וכל סוס העמים אכה בעורון (זכריה יב) ונאמר וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' וגו' (שם יד) ואומר וכן תהיה מגפת הסוס והפרד הגמל והחמור (שם) [בא מפורש ולמד על הסתום] מה מפורש בחמשים מכות אף סתום בחמשים מכות.

ד"א לשחוק אמרתי מהולל. מה מעורבב היה השחוק ששחקה מדת הדין על דור המבול, [דכתיב] שורו עיבר וגו' (איוב כא י), ישלחו כצאן עויליהם (שם שם יא), ישאו (תוף) [בתוף] וכנור וגו' (שם שם יב), יבלו בטוב [ימיהם] (שם שם יג), כיון שאמרו מה שדי כי נעבדנו (שם שם טו), אמר להם הקב"ה ולשמחה מה זו עושה, חייכם אני מאבד זכרוניכם מן העולם, [דכתיב] וימח את כל היקום (בראשית ז כג).