מדרש על איוב 24:15

טו תניא היה ר' מאיר אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו שנאמר (ישעיהו כ״ז:ח׳) בסאסאה בשלחה תריבנה אין לי אלא סאה מנין לרבות אפילו תרקב וחצי תרקב קב וחצי קב רובע וחצי רובע תתומן ועוקלא ת"ל (שם ט) כל סאון סואן ברעש ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול ת"ל (קהלת ז׳:כ״ז) אחת לאחת למצוא חשבון וכן מצינו בסוטה שבמדה שמדדה בה מדדו לה. היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לפיכך כהן מעמידה בשער ניקנור ומראה קלונה לכל היא פרסה לו סודרין נאים על ראשה לפיכך כהן נוטל כיפה שעל ראשה ומניחו תחת רגליה היא קשטה לו פניה לפיכך [דף ט ע"א] פניה מוריקות היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות היא קלעה לו את שערה לפיכך כהן סותר את שערה היא הראתה לו באצבעותיה לפיכך צפרניה נושרות היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל מצרי וקושר למעלה מדדיה היא פשטה לו יריכה לפיכך יריכה נופלת היא קבלתו על כריסה לפיכך בטנה צבה היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה היא השקתו יין משובח בכוסית משובחים לפיכך כהן משקה אותה מים המרים במקדה של חרס היא עשתה בסתר יושב (מרום) [בסתר עליון] משים בה פנים שנאמר (איוב כ״ד:ט״ו) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים. דבר אחר היא עשתה בסתר המקום פירסמה בגלוי שנאמר (משלי כ״ו:כ״ו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חֶרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר. לָמָּה לוֹקֵחַ מַיִם וְעָפָר וּבוֹדְקָהּ. מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתָהּ מִן הַמַּיִם וּמִן הֶעָפָר. וְאָדָם נִבְרָא מִן הֶעָפָר, וְהִיא נִבְרֵאת מִן הַמַּיִם, לְפִיכָךְ תִּבָּדֵק בַּמַּיִם וּבֶעָפָר, אִם טְהוֹרָה הִיא כִּבְרִיָּתָהּ אִם לָאו. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִבְדֶּקֶת בַּמַּיִם וּבֶעָפָר. לְפִי שֶׁהֵן עֵדוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל, יט). דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נִבְדֶּקֶת בַּמַּיִם וּבֶעָפָר. לְפִי שֶׁאָדָם זוֹרֵעַ כַּמָּה זְרָעִים בֶּעָפָר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם עַד שֶׁהַמַּיִם יוֹרְדִים עֲלֵיהֶם וּמוֹדִיעִים אִם הֵם שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה אוֹ מַה שֶּׁזָּרְעוּ אֲחֵרִים. וְעֵין נוֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְּשׁוּרֵנִי עַיִן (איוב כד, טו). הַנּוֹאֵף אוֹמֵר, אֵין בְּרִיָּה יוֹדֵעַ בִּי. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָעוֹלָם, וְאוֹמֵר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאוּם ה' הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאוּם ה' (ירמיה כג, כד). כָּךְ דֶּרֶךְ שֶׁל עֹבְרֵי עֲבֵרוֹת, מְשַׁמְּרִים שְׁעַת אֲפֵלָה, שְׁעַת נֶשֶׁף, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָן בְּרִיָּה. וְכָךְ נֶאֱמַר, וְעֵין נוֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף (איוב כד, טו). וְכֵן הַגַּנָּבִים מְשַׁמְּרִים שְׁעַת הַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים (שם פסוק טז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּיר עֵצָה וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ' (ישעיה כט, טו). קָשֶׁה הַנּוֹאֵף וְהַגַּנָּב, שֶׁמְּסַלְּקִין אֶת הַשְּׁכִינָה, כִּבְיָכוֹל. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא (ירמיה כג, כד). וּבִמְקוֹם שֶׁהֵן בָּאִין לִנְאֹף וְלִגְנֹב, כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג). וְהַנּוֹאֵף אוֹמֵר, סַלֵּק אֶת עַצְמְךָ וְתֵן לִי מָקוֹם לְשָׁעָה. הַדָּבָר קָשֶׁה עַד מְאֹד כִּבְיָכוֹל, הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְנוֹתֵן לוֹ מָקוֹם לְשָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְגוֹ' (איוב יא, יא). וְאוֹמֵר: וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים (שם כד, טו). הֱוֵי, וְעֵין נוֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְּשׁוּרֵנִי עָיִן (שם). וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה. וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים, יוֹשֵׁב סֵתֶר, יָשִׂים פָּנִים שֶׁל נוֹאֵף בְּאוֹתוֹ הָעֻבָּר. שֶׁהָרֵי הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת מְבַקְּשִׁין שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר, אֶלָּא שֶׁיַּעֲשׂוּ תַּאֲוָתָן בִּלְבַד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַרְסְמוֹ בָּעוֹלָם. הֱוֵי, וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּרִיּוֹת וְיֹאמְרוּ, בְּוַדַּאי שֶׁפָּנִים שֶׁל זֶה, הֵן פְּנֵי הַנּוֹאֵף, שֶׁצָּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צוּרַת הָעֻבָּר כִּדְמוּת הַנּוֹאֵף. הֱוֵי, וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים. לְפִיכָךְ נִקְרָא זִמָּה, שֶׁהֵן כּוֹפְרִים שְׁנֵיהֶם וְאוֹמְרִין, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין זֶה מָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, גָּדוֹל כֹּחַ הַנּוֹאֵף, שֶׁהוּא מַכְשִׁיל כֹּחַ הַשְּׁכִינָה. כֵּיצַד, הָעֻבָּר שֶׁהוּא מִתְעַבֵּר מִן הָאִישׁ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָתוֹ לְאַרְבָּעִים יוֹם. שֶׁכֵּן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לְאַרְבָּעִים יוֹם, צוּרַת הָעֻבָּר נִכָּר. לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם, הַנּוֹאֵף בָּא עָלֶיהָ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד וְתוֹהֶה וְאוֹמֵר: שֶׁל מִי אֶצֹּר, שֶׁל צוּרַת הַבַּעַל אוֹ שֶׁל צוּרַת הַנּוֹאֵף. כִּבְיָכוֹל, צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי (דברים לב, יח). יוּ״‎ד זְעִירָא, תָּשַׁשׁ יְדֵי הַצַּיָּר. אָמַר רַבִּי אַבַּהוּ, מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְצַיָּר שֶׁהָיָה צָר אִקּוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, בָּא לִגְמֹר הַפַּרְצוּף, אָמְרוּ לוֹ: מֵת הַמֶּלֶךְ וְעָמַד מֶלֶךְ אַחֵר. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַצַּיָּר כֵּן, נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו. הִתְחִיל אָמַר, מָה אֶעֱשֶׂה בְּאֵלּוּ הָסִּימָנִין. אִם אֶצֹּר אוֹתָן בְּצוּרַת הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן אוֹ בְּצוּרַת הַשֵּׁנִי. הִתְחִיל תָּמֵהַּ. כֵּן הָאִישׁ מְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרַת הָעֻבָּר בִּדְמוּת אָבִיו. חָזַר הַנּוֹאֵף וּבָא עָלֶיהָ, חָזַר וְנִתְעָרְבוּ הַסִּימָנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ (הושע ד, ב). מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כִּבְיָכוֹל חָזַר וְהָפַךְ אֶת הַצּוּרָה שֶׁצָּר בִּתְחִלָּה בִּדְמוּת הַבַּעַל, לִדְמוּת הַנּוֹאֵף. הֱוֵי, וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים.

ד"א [איש] איש כי תשטה אשתו. זש"ה ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין (איוב כד טו), שכן הנואף אומר אין ברי' יודע בי, והקב"ה עיניו משוטטות בכל הארץ, ואומר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו (ירמיה כג כד), כך דרך של עוברי עבירה, משמרין שעה אפילה, שלא יראה אדם אותם, לכך נאמר עין נואף שמרה נשף, וכן גנבים משמרין שעת חושך, שנאמר חתר בחשך בתים (איוב כד טז), וכן הוא אומר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם [ויאמרו מי רואנו ומי יודענו] (ישעיה כט טו). קשה הגנב והנואף שמסלקין את השכינה, כביכול הקב"ה מלא העליונים והתחתונים, שנאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' (ירמיה כג כד), ובמקום שבא הנואף לנאוף, הלא הקב"ה בכבודו שם, שנאמר מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג), והנואף אומר להקב"ה סלק עצמך ותן לי מקום לשעה הדבר קשה עד מאד כביכול הוא מלא רחמים ארך אפים, ונותן לו מקום, כי הוא ידע מתי שוא [וירא און ולא יתבונן] (איוב יא יא), ואומר וסתר פנים ישים (איוב כד טו), הוי ועין נואף שמרה וגו', ומה הקב"ה עושה וסתר פנים ישים, שם פנים של נואף באותו העובר, שנואף ונואפת אינן מבקשים שתתעבר, אלא שיעשו תאותן בלבד, והקב"ה מפרסמן בעולם, הוי וסתר פנים ישים, כדי שידעו הבריות ויאמרו בוודאי שפניו של זה דומין לפני נואף, שצר צורת העובר בדמות הנואף, הוי וסתר פנים ישים, לפיכך נקרא זימה, שהן כופרין שניהן ואומרין אין אנו יודעין מה אתם אומרין, והבריות אומרין אם כן זה מה הוא. אמר ר' יצחק קשה כח הנואף שהוא מרשל כח השכינה, כיצד העובר שהוא מתעבר מן האיש, הקב"ה צר צורתו לארבעים יום, שכך שנו רבותינו, לארבעים יום צורת העובר ניכר, לאחר ארבעים יום והנואף בא עליה והקב"ה עומד ותוהא ואומר של מי אצור, צורת האיש, או צורת [הנואף] כביכול צור ילדך תשי (דברים לב יח), יו"ד זעירא, תש ידי הצייר. אמר ר' אבהו למה הדבר דומה, לצייר שהוא צר איקונין של מלך, בא לגמור את הפרצוף, אמרו מת המלך, ועמד מלך אחר, כיון ששמע הצייר כך, נתרשלו ידיו, התחיל לומר מה אעשה באלו הסמנין אשר בידי אצור בצורת המלך הראשון, או בצורת המלך השני, התחיל תמיה, וכן האיש משמש עם אשתו, הקב"ה צר את העובר בדמות אביו, חזר הנואף ובא עליה הרי נתערבו הסמנין, שנאמר אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים נגעו (הושע ד ב), מה עושה כביכול חוזר והופך את הצורה לדמות, הוי וסתר פנים ישים.