מדרש על איוב 34:10

ד"א אמור אל הכהנים. ראה מה כתיב למעלה מזה, ואיש או אשה וגו', ומה ענין זה אצל זה, אלא צפה הקב"ה שעתיד שאול למלוך על ישראל, ועתיד להרוג את הכהנים ומכעיס הקב"ה ואינו שומע דבריו, ועתיד שידרוש באוב וידעוני, מרוב הצרה שתגיע אליו מן הגוים שיבואו עליו בחיילות וישאל באוב, שנאמר ויאמר שאול (אל עבדיו) [לעבדיו] וגו' (ש"א כח ז), וכיון שהלך אצל בעלת האוב ואמרה לו את מי אעלה לך (שם שם יא), אמר לה את שמואל העלי לי (שם), כיון שראה את שמואל עולה נזדעזעה, שנאמר ותרא האשה את שמואל ותזעק וגו' (שם שם יב), ולמה זעקה, אלא שראתה מה שלא ראתה מימיה, והלא אומנותה היה מפני מה יראה, אלא שראתה דבר שלא ראתה מימיה ודבר משונה, שהמתים עולים תחלה ברגליהם, וזה עלה בראשו ורגליו למטה, שנאמר אלהים [ראיתי] עולים מן הארץ (שם שם יג), ולמה אמרה אלהים היתה צריכה לומר איש ראיתי עולה מן הארץ, אלא אמרו רבותינו ז"ל בשעה ששמואל היה רוצה לעלות נתיירא מיום הדין, והלך למשה ואמר לו משה אני מתיירא מיום הדין, בוא עמי, אמר לו משה ואתה מתיירא מיום הדין מה עשית שאתה מתיירא, והלא לא היית כהנה מבני אדם ואתה הולך בתמימות, אמר לו אם כן בוא עמי ועליהם אמרה האשה אלהים עולים [תרי משמע], מיד ויאמר שמואל אל שאול למה העליתני אין כתיב אלא הרגזתני להעלות אותי, מתיירא אני מיום הדין, אמר ר' חנינא מכאן אתה למד שאפילו הצדיקים מתייראים מיום הדין, כענין שנאמר שמעתי ותרגז בטני (חבקוק ג טז), אמר שמואל לשאול למה הרגזתני והייתי סבור שיום הדין בא, ולקחתי [את] משה עמדי, ולא לבדי הרגזתה אלא אפילו למשה ויאמר שאול (אל שמואל) צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם (בחלום) [בחלומות] ואקרא לך [להודיעני מה אעשה] (ש"א כח טו), אמר לו שמואל עד עכשיו היה ה' עמך, ועתה למה תשאלני וה' סר מעליך ויהי עריך (שם שם טז), תחלה הרגת את נביאיו והם כהניו ויהי עריך, שאל ממך דין הכהנים, שנאמר בהם וערכו בני אהרן. ויתן [ה'] גם את ישראל עמך ביד פלשתים (שם שם נט) אמר לו שמואל אם תלך למלחמה מחר אל תברח ואתה דע לך כי על כל פנים תהרג, ואני אפייס עליך [ומחר אתה ובניך עמי] (שם), שתהיה עמי במחיצתי אתה ובניך, מיד וימהר שאול [ויפול] מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל (שם שם כ), מיד אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם תחלת מלך שהמלכתה על בניך תפיל אותו ביד פלשתים הוא ובניו, אמר הקב"ה למשה משה חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד י), אלא כי פעל אדם ישלם לו (שם שם טו). משה חייב שאול בשתים, אחת ששאל באוב וידעוני, שנאמר ואיש או אשה וגו', והשנית שהרג הכהנים ודמם הוא נדרש, שאמר אמור אל הכהנים:

אָדָם כִּי יִהְיֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת (איוב לח, כה). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, בְּעַרְבִיָּא קוֹרִין לְשֵׂעָר שִׁטְפָא, שֶׁכָּל שֵׂעָר וְשֵׂעָר שֶׁבָּאָדָם, בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְפִי שֶׁאִיּוֹב קוֹרֵא תִּגָּר וְאָמַר, אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם (איוב ט, יז), עַל חִנָּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא אֶת כָּל הַיִּסּוּרִין הָאֵלּוּ עָלַי. אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא, חָס וְשָׁלוֹם, חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל (איוב לד, י), אֶלָּא כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ וְגוֹ' (איוב לד, יא), בְּכָל מִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד, הוּא מֵבִיא עָלָיו. רַבִּי אָבִין אָבִיו בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אוֹמֵר, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹדֵד בְּבַת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ, (ס״א: בִּכְפִישָׁה, אֶלָּא הַכֹּל בְּמִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב, אֲפִלּוּ הַשֵּׂעָר שֶׁעָלֶיךָ, מַעְיָן עָשִׂיתִי לוֹ וּמִדָּה נָתַתִּי לוֹ, מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְגוֹ' (איוב לח, כה). מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים. מָטָה יָדוֹ, בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ. קָרָא לְאִשְׁתּוֹ אָמַר לָהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁבְּנֵי אָדָם רְגִילִין לָבֹא אֶצְלִי לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים, קָשֶׁה עָלַי לָצֵאת מֵעֲלֵיהֶם. אֶלָּא בּוֹאִי וַאֲנִי מְלַמְּדֵךְ שֶׁתְּהֵא רוֹאָה אֶת הַנְּגָעִים. אִם רָאִית שְׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁיָּבֵשׁ הַמַּעְיָן שֶׁלּוֹ, תְּהֵא יוֹדַעַת שֶׁלָּקָה. לְפִי שֶׁכָּל שֵׂעָר וְשֵׁעָר, בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ. יָבֵשׁ הַמַּעְיָן, יָבֵשׁ הַשֵּׂעָר. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, וּמָה אִם כָּל שֵׂעָר וְשֵׁעָר, בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ. אַתָּה שֶׁאַתָּה בֶּן אָדָם, כַּמָּה שְׂעָרוֹת יֵשׁ בְּךָ, וּבָנֶיךָ מִתְפַּרְנְסִין עַל יָדְךָ, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְּזַמֵּן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָה. לְפִיכָךְ לֹא הֵנִיחָה אוֹתוֹ לָצֵאת חוּצָה לָאָרֶץ. דָּבָר אַחֵר, מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה. כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָאָדָם, בְּחָכְמָה בָּרָא אוֹתוֹ. כֵּיצַד, אִם בּוֹרֵא אוֹתוֹ רֻבּוֹ מַיִם וּמִעוּטוֹ דָּם, נַעֲשֶׂה אִסְטְנִיס. אִם בּוֹרֵא אוֹתוֹ רֻבּוֹ דָּם וּמִעוּטוֹ מַיִם, נַעֲשֶׂה מְצֹרָע. חֶצְיוֹ דָּם וְחֶצְיוֹ מַיִם, נַעֲשָׂה אָדָם שָׁלֵם.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' (ויקרא יג א ב), זש"ה מי פלג לשטף תעלה (איוב לח כה), אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי בערביא קורין לשער שטפא, שכל שער ושער שבאדם ברא לו מעין בפני עצמו, לפי שאיוב קורא תגר ואמר אשר בערה ישופני [והרבה פצעי חנם] (שם ט יז), על חנם הביא את כל היסורין האלו עלי, א"ל אליהוא חס ושלום, חלילה לאל מרשע ושדי מעול, אלא כי פועל אדם ישלם לו [וכאורח איש ימציאנו] (שם לד י יא), הכל במדה הוא מביא, אמר ר' אבין הלוי בשם ר' אבא בר כהנא אין הקב"ה מודד מדה (בנפישה) [בכפישה], אלא הכל במשפט, [שנאמר כי אלהים שופט] זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה ח), א"ל הקב"ה לאיוב אפילו השער שעליך מעין עשיתי לו, ומדה עשיתי לו, שנאמר מי פלג לשטף תעלה. מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, נתמטה ידו, ובקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו, אמר לה בשביל שבני אדם רגילין לבוא אצלי להראות את נגעיהם, בואי ואני אלמדך שתהא רואה את הנגעים, אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהי יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו, [שיהא שותה ממנו], יבש המעין שלו יבש השער, אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו [שיהא שותה ממנו] אתה שאתה אדם, וכמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמין לך הקב"ה פרנסה, לפיכך לא הניחה אותו לצאת לחוצה לארץ.