מדרש על אסתר 5:9

וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ וגו' וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה וגו' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן וגו' וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר וגו' וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה, וַיִּתְאַפַּק הָמָן וגו' וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וגו' (אסתר ה, ג י), וּבְכֻלָּם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים לָתֵת עֵצָה כְּזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה בַּעֲלֵי עֵצָה, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ אָדָם זֶה שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל עָלָיו אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים הוּא, לֹא תוּכַל לוֹ, אִם לֹא תָבוֹא עָלָיו בְּחָכְמָה בַּמֶּה שֶׁלֹא נִסָּה אֶחָד מִבְּנֵי אֻמָּתוֹ, שֶׁאִם תַּפִּילוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, כְּבָר הֻצְּלוּ חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו. וְאִם לְגֹב אֲרָיוֹת, כְּבָר עָלָה דָּנִיֵּאל מִתּוֹכוֹ. וְאִם תַּאַסְרֵהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, כְּבָר יָצָא יוֹסֵף מִתּוֹכוֹ. וְאִם בְּמוּלֵי תַּסִיק תַּחְתָּיו, כְּבָר הִתְחַנֵּן מְנַשֶּׁה וְנֶעְתַּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָפַק מִינֵּיהּ. וְאִם בְּמַדְבְּרָא תַּגְלוּנֵיהּ, כְּבָר פָּרוּ וְרָבוּ אֲבוֹתָיו בַּמִּדְבָּר, וְכַמָּה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסּוּ וּבְכֻלָּן עָמְדוּ וְנִצְּלוּ. וְאִם עֵינָיו תְּעַוֵּר הֲרֵי שִׁמְשׁוֹן דִּקְטַל כַּמָּה וְכַמָּה נַפְשָׁתָא מִפְּלִשְׁתָּאֵי כַּד עֲוֵיר. אֶלָּא צְלוֹב יָתֵיהּ עַל צְלִיבָא, דְּלָא אַשְׁכְּחִינַן חַד מִן עַמּוֹי דְּאִשְׁתְּזֵיב מִנֵּיהּ, מִיָּד וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ. מֵאֵיזֶה עֵצִים הָיָה אוֹתוֹ הָעֵץ, אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לְהָכִינוֹ, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל עֲצֵי בְּרֵאשִׁית, מִי יִתֵּן וְיִתָּלֶה רָשָׁע זֶה עָלָיו, תְּאֵנָה אָמְרָה אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁמִּמֶּנִּי מְבִיאִין יִשְׂרָאֵל בִּכּוּרִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ט, י): כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ. גֶּפֶן אָמְרָה אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פ, ט): גֶּפֶן מִמִצְרַיִם תַּסִּיעַ. רִמּוֹן אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ג): כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ. אֱגוֹז אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִדְּמוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ו, יא): אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. אֶתְרוֹג אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁמִּמֶּנִּי נוֹטְלִין יִשְׂרָאֵל לְמִצְוָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו'. הֲדַס אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁנִּמְשְׁלוּ בִּי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְצֻלָה. זַיִת אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יא, טז): זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ. תַּפּוּחַ אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, ג): כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, וּכְתִיב (שיר השירים ז, ט): וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים, דֶּקֶל אָמַר אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז, ח): זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר. עֲצֵי שִׁטִּים וַעֲצֵי בְּרוֹשִׁים אָמְרוּ אָנוּ נִתֵּן עַצְמֵנוּ, שֶׁמִּמֶּנוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְנִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אֶרֶז וְתָמָר אָמְרוּ אָנוּ נִתֵּן עַצְמֵנוּ, שֶׁאָנוּ נִמְשָׁלִים לְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צב, יג): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. עֲרָבָה אָמְרָה אֲנִי אֶתֵּן אֶת עַצְמִי, שֶׁבִּי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מד, ד): כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם, וּמִמֶּנִּי נוֹטְלִין לְמִצְוָה לְאַרְבַּעַת הַמִּינִין שֶׁבַּלּוּלָב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקּוֹץ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁאֵין לִי [במה] [על מה] לִתְלוֹת אֶתֵּן אֶת עַצְמִי וְיִתָּלֶה טָמֵא זֶה, שֶׁאֲנִי נִקְרָא שְׁמִי קוֹץ, וְהוּא קוֹץ מַכְאִיב, וְנָאֶה שֶׁיִּתָּלֶה קוֹץ עַל קוֹץ, וּמִמֶּנּוּ מָצְאוּ וַעֲשָׂאוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהֵבִיאוּהוּ לְפָנָיו הֱכִינוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וּמָדַד עַצְמוֹ עָלָיו לְהַרְאוֹת עֲבָדָיו הֵיאַךְ יִתָּלֶה מָרְדֳּכַי עָלָיו. הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל, נָאֶה לְךָ הָעֵץ, מְתֻקָּן לְךָ הָעֵץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. רַבָּנָן דְּתַמָּן אָמְרִין, מִנַּיִן לְהָמָן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יא): הֲמִן הָעֵץ. דָּרִישׁ לֵיהּ הָמָן הָעֵץ. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה יוֹתֵר מִשְּׁלשָׁה יָמִים, שֶׁהֲרֵי בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית כב, ד): בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָֹּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. הַשְּׁבָטִים (בראשית מב, יז): וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִים. יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה ב, ב): וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת. וְהַמֵּתִים אֵינָן חַיִּים אֶלָּא לִשְׁלשֶׁת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו, ב): בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו. וְגַם הַנֵּס הַזֶּה נַעֲשָׂה בְּסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים לְתַעֲנִיתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת. וְשָׁלְחָה וְקָרְאָה לְהָמָן בַּסְּעוּדָה עִם הַמֶּלֶךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, וְכֵיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר הָמָן, הַמֶּלֶךְ מְגַדֵּל אוֹתִי, וְאִשְׁתּוֹ מְכַבֶּדֶת אוֹתִי, וְאֵין בְּכָל הַמַּלְכוּת גָדוֹל מִמֶּנִּי, וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ מְאֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב.

(משלי כו כד): "בשפתיו יינכר שונא, ובקרבו ישית מרמה" - אמר רבי זעירא: מדבריו של אדם אתה יודע אם אוהבך אם שונאך; שכן מצינו בהמן הרשע, שהיה מדבר עם מרדכי בפה, ובליבו היה שנאתו, שנאמר (אסתר ו ז): "ויאמר המן בליבו וגו'", ועוד פסוק אח (אסתר ה ט): "ויימלא המן על מרדכי חמה". וכן מצינו בעשו הרשע, שהיה מדבר עם יעקב, ובליבו היה שונאו, שנאמר (בראשית כז מא): "יעברו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". תמן תנינן: עשר נקודות בתורה: (בראשית טז ה): "ישפוט ה' ביני וביניך" - יו"ד שביניך נקוד, מלמד ששרה אמנו אומרת 'תחזור הגר לשפחותה', ואברהם אבינו היה אומר 'לאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין אותה?! חילול שם שמיים בדבר', אם כן יכריע המקום על דבריי ועל דברייך, שנאמר (בראשית כא יב): "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", מה ראשונה על אודות הגר, אף שניה על אודות הגר. (בראשית יט לג): "ולא ידע בשכבה ובקומה" - מפני מה נקוד? מלמד שלא ידע בשכבה, אבל בקומה ידע, בשכבה של בכירה ובקומה של צעירה, מלמד שעבירה גוררת עבירה. (בראשית לז יב): "ויילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" - את נקוד עליו, מלמד שלא הלכו לרעות אלא לאכול ולשתות, והרי דברים קל וחומר: מה אם בשעה שהלכו לאכול ולשתות יצא מהם מחיה לעולם, אם הלכו לתלמוד תורה על אחת כמה וכמה. (במדבר ט י): "או בדרך רחוקה" - מלמד שלא היתה דרך רחוקה אלא מאסקופת העזרה ולחוץ. (במדבר ג לט): "כל פקודי הלויים אשר פקד משה ואהרן", 'ואהרן' נקוד עליו, מלמד שלא היה אהרן מן המניין. (במדבר כט טו): "ועשרון עשרון" - עשרון הראשון נקוד עליו, מלמד שלא היה טעון שני עשרונות, אלא עשרון אחד. (במדבר י לה): "ויהי בנסוע הארון" - בין למעלה בין למטה נקוד, רבי אמר: ספר היה בפני עצמו ונגנז. (במדבר כא ל): "ונשים עד נופח אשר עד מידבא" - נקוד עליו, מלמד ששיירו שם פליטה. (דברים כט כח): "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו" - נקוד על לנו ולבנינו, מלמד שאמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, על מה שבגלוי מצווין, ואין מצווין על מה שבסתר? אמר להם הקב"ה: אף על מה שבגלוי אין אתם יכולים לעמוד. (בראשית לג ד): "ויפול על צואריו וישקהו ויבכו" - נקוד על 'וישקהו', מלמד שלא בנשיקה ממש של אהבה, אלא של שנאה. אמר רבי שמעון בן מנסיא: וכי מה היה חושב עשו הרשע באותה שעה, בכלל אוהב או בכלל שונא, הוי אומר בכלל שונא, וכך הוא אומר (משלי כא א): "פלגי מים וגו'", הא למדת שהיה מדבר עם יעקב בפה, ושנאה בליבו, שנאמר "ובקרבו ישית מרמה". אמר רבי סימון: בשעה שהיה עשו הרשע מתחנן לפני אביו, ואומר (בראשית כז לח): "ברכני גם אני אבי", היה בדעתו לברכו יותר מיעקב אחיו, מיד הפליגתו רוח הקודש, אמרה לו 'יצחק יצחק, אל תאמין בחנוניו של רשע, שנאמר:

ר' יוסי אומר, איסטרטלטס היה המן וכתב אגרות פתקין והפיל גורלות על המזלות לידע בין יום ליום בין חדש לחדש בין מזל למזל, שנאמר הפיל פור הוא הגורל, וכתב אגרות ושלח בכל המדנות להשמיד להרוג את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים בשלשה עשר לחדש אדר ביום שלישי במזל אריה, ושמע מרדכי וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר ויצא ברחוב העיר, שנאמר ומרדכי ידע, והיה צועק ובוכה ואומר לפני הב"ה רבון כל העולמים נשבעת לאבותינו להרבות את זרעם כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ועתה נתת אותנו כצאן לטבחה, זכור לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך להרבות את זרעם כככבי השמים, שמעה אסתר ותשש כחה, שנאמר ותתחלחל המלכה מאד, שלחה וקראה להתך נאמן ביתה לידע מה נעשה למרדכי, ויצא התך למרדכי ויגד לו את הדבר, ונכנס התך והגיד לאסתר, וראה המן יוצא ובא להתך והרגו, ולא מצאה אסתר איש נאמן אחר לשלוח אותו אל מרדכי, ואמרה היא בנפשה לבא אל מרדכי שנאמר ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, אמרה לו לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, ואלו הן י"ג בניסן י"ד בניסן ט"ו בניסן, אמר לה מרדכי והלא יום שלישי הוא יום ראשון של פסח, אמרה לו זקן שבישראל ואתה ראש לסנהדרין ואתה אומר דבר זה, ואם אין ישראל לעשות הפסח למי הוא פסח, ושמע מרדכי את דבריה והודה לה מרדכי ועשה לה כל אשר צותהו, שנאמר ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר, מה הוא לשון ויעבור מרדכי, מלמד שעבר יום ראשון של פסח בלא אכילה ושתיה, ביום השלישי לבשה אסתר בגדי מלכות ושלחה וקראה למלך ולהמן לסעודה שעשתה בחמשה עשר בניסן, כיון שאכלו ושתו אמר המן בלבו המלך מגדל אותי והמלכה מרוממת אותי ואין גדול ממני בכל מלכותו, ושמח בלבו הרבה מאד, שנאמר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב.