שיר השירים רבה
דָּבָר אַחֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי טז, כג): לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ, לִבּוֹ שֶׁל חָכָם מָלֵא חָכְמָה, מִי יַשְׂכִּיל עָלָיו וּמִי מַחְכִּים עָלָיו, פִּיהוּ, פּוּמֵיהּ מַחְכִּים עֲלוֹי, פּוּמֵיהּ מוֹרֶה עֲלוֹי. (משלי טז, כג): וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא מוֹצִיא דִבְרֵי תוֹרָה מִלִּבּוֹ מוֹסִיף עַל לִקְחָהּ שֶׁל תּוֹרָה, מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְחָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וְהִיא נְתוּנָה בְּזָוִית אַחַת וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ, בָּא אֶחָד וּפִנָּה אוֹתָהּ וְיָדְעוּ הַכֹּל מַה בְּתוֹכָהּ. כָּךְ לִבּוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הָיָה מָלֵא חָכְמָה וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אָדָם מַה בְּתוֹכָהּ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמַר שְׁלשָׁה סְפָרִים, יָדְעוּ הַכֹּל חָכְמָתוֹ. וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח, לֶקַח שֶׁהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, עִילָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א, יג): וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, מַהוּ וְלָתוּר, לְהֵעָשׂוֹת תַּיָּר בַּחָכְמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר יג, ב): וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, מַאן דִּקְרָא טַבְוָואוּת נֵיזֵיל לְגַבֵּיהּ, מַאן דִּתְנֵי טַבְוָואוּת נֵיזֵיל לְגַבֵּיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: לָתוּר בַּחָכְמָה. דָּבָר אַחֵר, לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר, לָתוּר וּלְהוֹתִיר, הָדֵין פַּיְיטָנָא כַּד עָבֵיד אַלְפָא בֵּיתָא זִמְנִין מִיחַסֵּל לָהּ וְזִמְנִין דְּלֵית מִיחַסֵּל לָהּ, בְּרַם שְׁלֹמֹה עֲבַד אַלְפֵי בֵּיתָא וְחַמְשָׁא אָתִין יְתֵרִין עָלָיו, דִּכְתִיב (מלכים א ה, יב): וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, וַיְהִי שִׁירוֹ שֶׁל אֶלֶף חֲמִשָּׁה. וְלֹא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בִּלְבַד הָיָה תָּיֵיר שְׁלֹמֹה, אֶלָּא (קהלת א, יג): עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כְּגוֹן הֵיאַךְ מַמְתִּיקִין אֶת הַחַרְדָּל, הֵיאַךְ מַמְתִּיקִין אֶת הַתּוּרְמְסִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר דִּבְרֵי תוֹרָה אִילַלְתָּ, חַיֶּיךָ שֶׁאֵין אֲנִי מְקַפֵּחַ שְׂכָרֶךָ, הֲרֵינִי מַשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מִיָּד שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמַר שְׁלשָׁה סְפָרִים הַלָּלוּ: מִשְׁלֵי, קֹהֶלֶת, וְשִׁיר הַשִּׁירִים.
מדרש אגדה
שלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת שלך לך לפרשת מרים, לפי שצפה הקב"ה על המרגלים שיהיו עתידים להוציא דבה על הארץ, נכתבה פרשת מרים סמוך לה, שלקתה על ידי לשון הרע, שגם המרגלים היו צריכין שילמדו ממנה ולא יוציאו דבה, כדי שלא ילקו ולא חששו:
מדרש אגדה
מה הוא שלח לך מלמד שלא מן הקב"ה היה שילכו המרגלים לרגל את הארץ, שהוא היה ידוע מה שישראל עתידים לומר, אלא הם שאלו ממשה לשלוח המרגלים, שנאמר ותאמרו נשלחה אנשים (דברים א כב), וחזר משה ושאל מן הקב"ה אם ישמע להם לשלוח מרגלים, ואמר לו הקב"ה שלח לך מדעתך, כדי שלא יאמר אי בי כח להכניסם אבל אני אין רצוני שישלחו, שכן גלוי וידוע לפני מה הם עתידים לומר, ולכך אמר משה רבינו וייטב (הדבר) בעיני [הדבר] (שם שם כג) ולא בעיני המקום: