מדרש לקח טוב
פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. הודיעך הכתוב שבחן של צדיקים שאין נפטרין מן העולם עד שנוקמין נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם. מאת המדינים והלא מואבים היו אלא בתחלה היה להם תגר זה עם זה שנאמר (בראשית ל״ו:ל״ה) המכה את מדין בשדה מואב. וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה שנא' (במדבר כ״ב:ז׳) וילכו זקני מואב וזקני מדין מדינים שהיו מדיינין עם ישראל, אחר תאסף אל עמך. מלמד שמלחמת מדין מעכבת מיתתו של משה. ואף על פי כן הלך ועשה בשמחה שנאמר וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם. אזדרזו כענין שנא' (דברים ג) חלוצים תעברו. ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. אמר להם לא נקמת בשר ודם אתם נוקמין אלא נקמת מי שאמר והיה העולם (נחום א׳:ב׳) אל קנוא ונקם [ה' נקם ה'] ובעל חמה:
מדרש תנחומא
וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן. מַה טִּיבָם שֶׁל זִקְנֵי מִדְיָן כָּאן. שֶׁהָיוּ רוֹאִים אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִין שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הָאָרֶץ. אָמְרוּ, מַנְהִיג שֶׁלָּהֶם בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נֵדַע מֵהֶן מַה מִּדָּתוֹ. אָמְרוּ לוֹ זִקְנֵי מִדְיָן, אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ לָהֶם, אַף אָנוּ נָבֹא כְּנֶגְדָן בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן. וַהֲלֹא אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁמִּדְיָנִים נִלְחָמִים עִם הַמּוֹאָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב (בראשית לו, לה), וְהַשִּׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מֵעוֹלָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִשְׁנֵי כְּלָבִים שֶׁהָיוּ מְרִיבִים זֶה אֶת זֶה, בָּא זְאֵב עַל אֶחָד מֵהֶם. אָמַר הָאֶחָד, אִם אֵין אֲנִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אֶת זֶה, וּלְמָחָר יָבֹא עָלַי, וּלְפִיכָךְ נִתְחַבְּרוּ מוֹאָב עִם מִדְיָן. כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר. מַה שּׁוֹר כֹּחוֹ בְּפִיו, אַף אֵלּוּ כֹּחָן בְּפִיהֶם. מַה שּׁוֹר כָּל מַה שֶּׁמְּלַחֵךְ אֵין בּוֹ סִימַן בְּרָכָה, אַף אֵלּוּ כָּל אֻמָּה שֶׁנּוֹגְעִין בָּהּ אֵין בָּהּ סִימַן בְּרָכָה. וּמַה שּׁוֹר מְנַגֵּחַ בְּקַרְנָיו, אַף אֵלּוּ מְנַגְּחִים בִּתְפִלָּתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו.
מדרש לקח טוב
פס'. ויאמר מואב אל זקני מדין. תאנא מדין ומואב לא היה להם שלום זה עם זה שנאמר (בראשית ל״ו:ל״ה) וימלוך תחתיו הדד בן בדד המכה את מדין בשדה מואב. וכיון שראו ישראל באים הלכו והשלימו יחד. משל לשני כלבים שהיו בעיר והיו שונאים זה את זה בא זאב עליהם ונתחברו שניהם להרוג את הזאב. עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. אלו הכפרים והשדות והכרמים לא היו חוששין על הערים כי כבר ראו שהיו ישראל מקיפים וסובבים לא חששו אלא על סביבות. כלחוך השור את ירק השדה. לפי שכל הבהמות רועות ותולשות הירק ומניחות שארית בקרקע. אבל השור לוחך כמו האש שלוחכת אפילו השורש. ד"א כלחוך השור את ירק השדה מנהג העולם אומה באה על אומה. מהם הורגים ומהם לוקחים בשביה לעבדים אבל אלו כל נשמה אינן מחיין הוי כלחוך השור: