מדרש תנחומא
נִשְׁאֲרוּ שְׁלָשְׁתָּן בְּמָקוֹם אֶחָד, קַיִן הָרוּג וְאוֹתוֹ תִינוֹק הָרוּג וְלֶמֶךְ סוּמָא. לָעֶרֶב יָצְאוּ נָשָׁיו אַחֲרָיו, מָצְאוּ זְקֵנָם הָרוּג, וְתוּבַל קַיִן בְּנָם הָרוּג, וְלֶמֶךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתְחָה הָאָרֶץ פִּיהָ וּבָלְעָה אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת, חֲנוֹךְ וְעִירָד וּמְחוּיָאֵל וּמְתוּשָׁאֵל, וְנַעֲשָׂה לֶמֶךְ מַלְאַךְ הַמָּוֶת, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כִּי שִׁבְעָתַיִם יֵקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (בראשית ד, כד).