מדרש על בראשית 4:4: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

פס'. ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות כנגד שבעה מזבחות שעמדו מאדם הראשון עד אותו הזמן. אדם הראשון בנה חדא והקריב פר שנאמר (תהילים ס״ט:ל״ב) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. היכן אתה מוצא פר שקרניו קודמות לפרסותיו הוי אומר במעשה בראשית שכל מעשיה בראשית בקומתן נבראו ויצא ראש הפר תחלה עם הקרנים ואחר כך כל גופו (בראשית ד׳:ד׳) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. ונח בנה מזבח שנא' (שם ח) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. ואברהם יצחק ויעקב. ומזבח שבנו ישראל הרי שבעה מזבחות. שבעה פרים ושבעה אילים הכל היו ארבעים ושנים קרבנות של שלש פעמים שבעה פרים ושבעה אילים הם שנים וארבעים כנגד מ' יום שנתנה בהם תורה חוץ מיום שעלה ומיום שירד. הכל שנים וארבעים:

י״א) מנורת זהב - יש ז׳ נרות כנגד ז׳ מאורות בעולם שהם ז׳ כוכבים (כוכבי לכת). ז׳ ימים טובים בשנה, ז׳ שערים בנפש: שתי עינים, שתי אזנים, שתי אפים, ופה אחד. מנורה בדרום כנגד חמה שהיא מאירה לחכם, ועל ימין היא שנאמר לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳). ומנורה כנגד העוה״ב שאין שם אלא אור שכינה. ונפש בתוך הגוף כנגד מזבח הקטרת בתוך המשכן והשלחן בצפון כנגד גן עדן, ובו מיני תענוגים צפונים לצדיקים. ועשית מזבח אחד זהב ואחד נחשת - מזבח הזהב נמשל בנפש של אדם, מזבח נחשת בגופו של אדם. כשם שהזהב יקר מן הנחשת, כך הנפשות יקרות מן הגוף. כשם שבכל יום ויום היה מקריב כהן מה שנגזר עליהם מן הקדש, כן צריך האדם לעבוד פני אדון העולמים תמיד בנפשו ובגופו. כשם שהגוף אוכל, כך מזבח הנחשת היה למאכל. כשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח, כך לא היה נקרב במזבח הזהב אלא קטרת סמים, דבר העשוי לריח. למה יש קרנות במזבח? אלא שכל החיות טהורות, בין הנקרבין למזבח בין שאין מתקרבין, הכל מקרין ומפריס. ועוד למה גזר הקב״ה לעשות קרבנות למזבח? אלא רצה הקב״ה ללמדנו אם מקריבין לו קרבנות בצדקה הוא מהדף ומאבד ומכניע צריהם ואין מניח אותם להזיק לישראל, שכן כתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהילים ע״ה:י״א), ואם לאו - הוא רודף ודוחף אותם מפניו, שכן כתיב ונתתי את עריכם חרבה ולא אריח בריח ניחוחכם (ויקרא כ׳), ואומר למה לי רוב זבחיכם (ישעיהו א׳:י״א). מ״ה פרים היו מקריבים בכל שנה חוץ מפרי החג כנגד מ״ה קללות שכתובות בתורת כהנים, ובחג ע׳ פרים כנגד ע׳ אומות. צ״ח כבשים כנגד מאה קללות חסר שתים שבמשנה תורה. כל אלו היו מקריבין כדי להציל את ישראל מן האומות כולן. בא וראה כמה הקב״ה מחבב הקרבנות, ואחד מישראל חביב לפניו מכל קרבנות הגוים: את מוצא ע׳ פרים היו ישראל מקריבין בחג על האומות לכפר עליהן, כיון שבאו ישראל לצאת לדרך, אמר להן הקב״ה עשו כאן יו״ט אחד שאני מבקש קרבן מידכם, שמא תאמרו שאני מבקש קרבנות הרבה, איני מטריח אתכם, איני מבקש מכם אלא פר אחד איל אחד (במדבר כ״ט:ל״ו) כנגד ישראל שהם אומה אחת, שנאמר ביום השמיני וגו׳ (שם). ואין אתה מוצא שכתוב באחד מכולן (באו״ה) אשה ריח נחוח, אלא ביום השמיני. ומהו אשה ריח נחוח? אמר הקב״ה, זה הקרבן חביב עלי מכל הקרבנות, כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה (תהילים קמ״ט:ד׳) ואין ישועה אלא קרבן, שנאמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד׳:ד׳-ה׳).

י״ב) ויקרא: ג׳ טכסים הם הקרבנות: עולה, שלמים, וחטאת. וג׳ כתות הן של צדיקים: אהבה, בקשה, ויראה. העולה - כנגד אהבה, והשלמים - כנגד הבקשה, והחטאת - כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הקב״ה בלבד, אבל השלמים והחטאת בעד עצמנו. יקרה היא האהבה מן הבקשה, והבקשה מן היראה. ואיזו היא האהבה? אלא שיש צדיקים שעובדים באהבה ונותנים כבוד ויקר למלכותו, מפני שהוא לבדו קדם את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל, והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחם וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים, ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו ויחיו. על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים - על זה העולה נקרבת. ואיזו היא הבקשה? אלא שיש עובדים את המקום ומפילים תחינות ובקשות ושואלים ממנו כל מדה ומדה בשביל הנאתן, כגון חכמה ובינה ודעת, ואורך ימים, ורפואה, ואשה משכלת, ובנים ישרי לבב, והצלחת מעשים, ועושר, וכל שהוא קנין טוב - זו היא הבקשה, ועליה שלמים נקרבים. ואיזה היא היראה? [אלא] שיש עובדים את המקום ביראה גדולה ופחד מרובה, והן מתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלים במצותיו, ועל העוברין פקודיו של מקום, בין בעולם הזח ובין בעולם הבא; בעולם הזה מן החלאים ומן המכות והמכאובות, שלא יצטרכו לבריות, שלא ימשלו בהם זרים ולא מיתה או דבר רע בבניהם או בנותיהם, וכדי שימלאו ימיהם בטוב ובברכה. ובעולם הבא להנצל מן הפורעניות ומן (השחתים) [המשחית], ומן יקידת אש של גיהנם העתידה ללהט ולבער את הרשעים ליום הדין הגדול - זו היא היראה ועליה החטאת נקרבת. אבל אלו הקרבנות עולה ושלמים וחטאת מקריבין בבית אחד, על ידי כהן אחד, לשם אלוה אחד, ושלשתן שוין; כך הצדיקים בין באהבה בין בבקשה ובין ביראה, שוין אלו לאלו, שכלם בצל הקב״ה חוסים, והאוהב אותו הוא אוהב, והמבקש ממנו הוא מבקש, והמתירא ממנו הוא מתירא. ולמה מן ג׳ בהמות ותור וגוזל צוה הקב״ה להקריב קרבן ולא מן האחרים? לפי שהארץ נמשלת כעגלה, הים נמשל כעז, והשמים נמשלו כאיל, ואויר נמשל כתור וגוזל. עד שלא בא אברהם כל מי שהקריב לשם הקב״ה מן הבהמות כולן היה מקריב קרבנו, שכן מצינו בפ׳ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו (בראשית ד׳ ד׳), ועוד כתיב ויבן נח מזבח לה׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור (שם ח׳ כ׳).