מדרש על בראשית 41:51

וַיּוֹאֶל משֶׁה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ, וְאֵין וַיּוֹאֶל אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יד, כד): וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם, וְלָמָּה הִשְׁבִּיעוֹ, אָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיַּעֲקֹב אֲבִיכֶם כְּשֶׁנָּתַן לוֹ לָבָן בְּנוֹתָיו, נְטָלָן וְהָלַךְ לוֹ חוּץ מִדַּעְתּוֹ, שֶׁמָּא אִם אֶתֵּן לְךָ אֶת בִּתִּי אַתָּה עוֹשֶׂה לִי כָּךְ. מִיָּד נִשְׁבַּע לוֹ וְנָתַן לוֹ אֶת צִפֹּרָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר קִבֵּל עָלָיו לָלוּן עִמּוֹ, וְאֵין וַיּוֹאֶל אֶלָּא לְשׁוֹן לִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים יט, ו): הוֹאֶל נָא וְלִין. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ קִבֵּל עָלָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאנוֹ, וְאֵין וַיּוֹאֶל אֶלָּא לְשׁוֹן הַתְחָלָה, כֵּיוָן שֶׁנָּשָׂא בִּתּוֹ הִתְחִיל וְקִבֵּל עָלָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאנוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם, דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לָשׂוּם שֵׁם לִבְנֵיהֶם לְעִנְיַן הַמְאֹרָע, בְּיוֹסֵף מַהוּ אוֹמֵר (בראשית מא, נא נב): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, וְאֶת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כְּדֵי לְהַזְכִּיר אֶת הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. אַף משֶׁה קָרָא שֵׁם בְּנוֹ גֵּרְשֹׁם עַל הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לוֹ ה', שֶׁגֵּר הָיָה בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה וְהִצְלִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשָּׁם.

ויגדלו הנערים וילכו בדרכי ה׳ ובמוסרו, לא סרו מן הדרך אשר למדם אביהם ימין ושמאל. ויהי ה׳ את הנערים, ויגדלו ויבינו וישכילו בכל חכמה ובכל דברי המלוכה. וכל שרי המלך וגדולי יושבי מצרים מנשאים את הנערים, ויגדלו בקרב בני המלך. ותכלינה שבע שני השבע אשר היו בכל הארץ. ותבואנה אחריהם שבע שני הרעב כאשר אמר יוסף, ויהי רעב בכל הארץ. ויראו כל מצרים כי החל הרעב להיות בארץ מצרים, ויפתחו כל מצרים את כל אוצרות הבר אשר להם כי חזק עליהם הרעב. וימצאו את כל האוכל אשר באוצרותיהם מלא סס ועש, ולא יצליח לאכול. ויחזק הרעב בכל הארץ ויבואו כל יושבי מצרים ויצעקו לפני פרעה, כי כבד עליהם הרעב. ויאמרו אל פרעה, תנה לעבדיך אוכל ולמה נמות לעיניך ברעב גם אנחנו גם טפינו. ויען אותם פרעה לאמור, ולמה תצעקו אליי והלא כל שבע שני השבע ציווה יוסף לצבור בר לשני הרעב, ולמה לא שמעתם בקולו. ויענו המצרים את המלך, חי נפשך אדוני כי כל אשר דיבר יוסף כן עשו עבדיך. כי גם עבדיך אספו כל אוכל שדותיהם בשני השבע ונתנוהו באוצרות, עד היום הזה. ויחזק הרעב על עבדיך ונפתחה את אוצרותינו, והנה כל אוכלינו מלא עש וסס ולא יצליח לאכול. ויהי כשמוע המלך את כל אשר קרה ליושבי מצריים, ויירא מאוד המלך מפני הרעב ויבהל מאוד. ויען המלך את אנשי מצרים לאמור, אחרי אשר קרה לכם את כל אלה לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו לא תאמרו את פיו. וילכו כל מצרים ויבואו אל יוסף ויאמרו אליו, תנה לנו אוכל ולמה נמות ברעב נגדך. כי אנחנו אספנו את תבואתינו בשבע השנים כאשר ראית, ונשם אותם באוצר וכזה וכזה קרה לנו. ויהי כשמוע יוסף את כל דברי מצרים ואת אשר קרה להם, ויפתח יוסף את כל אוצרות האוכל אשר לו וישבור למצרים. והרעה היה על פני כל הארץ ויהי רעב בכל הארצות, ובארץ מצרים היה אוכל לשבור. וכל יושבי מצרים באו אל יוסף לשבור אוכל כי חזק עליהם הרעב וכל אוכלם הופסד, וישבור יוסף לכל מצרים יום יום. וישמעו כל יושבי ארץ כנען ופלשתים ועבר הירדן ובני קדם וכל ערי הארץ הקרובים והרחוקים כי יש שבר במצרים, ויבואו כולם מצרימה לשבור בר כי חזק עליהם הרעב.

הנשה. א"ר חנינא שנשה את מקומו ועלה, זה שדרש ר' נחמיה ב"ר יצחק שפירש הכף ממקומו. ועיקר מלת הנשה, לשון שכחה, ודומה לו כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא נא), נשיתי טובה (איכה ג יז), ובלשון תרגום לא תשכח (דברים כה יט), לא תתנשי, ויש מעמיקים בלשון הפשט לומר כי נישת ונחלש כח יעקב, לפיכך קראו נשה, ודומה לו נשתה גבורתם היו לנשים (ירמיה נא ל), שהנשים כחן תש. ולבי רחש להדביר ונשתו מים [מהים] (ישעיה יט ה), על אופן זה, כלומר ונחלשו מים מן הים, שלא יביעו צינורא, וכן לשונם בצמא נשתה (שם מא יז), מרוב הצמא לשונם נחלשת ודוממת: