תנחומא בובר
ד"א ויגש אליו יהודה. זש"ה אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם (איוב מא ח), זה יהודה ויוסף, שכל מה שנתגאה יוסף בא יהודה ונצח אותו, שנאמר ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מה א), למה היו דומין, לשור שהיה יוצא והיו כל החיות בורחות מפניו, והיה בועט לזה ומנגח לזה, ובא האריה ולא עמד לפניו, אלא נראה הארי ובקשו לשור ולא נמצא, כך יוסף נמשל בשור, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), והשבטים נמשלו לחיות, והיה יוסף מתגאה עליהם ומבעט אותם, ויתנכר אליהם, ומנגח לזה, ויקח מאתם את שמעון, לא עשה, אלא כיון שיצא הארי, גור איה יהודה (בראשית מט ט), בקשו לשור ולא נמצא, אלא ולא יכול יוסף להתאפק, למה, ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל (משלי ל ל), אפילו מפני שכתיב בו ויכלכל. אף לעתיד לבא משוח מלחמה עתיד לעמוד מיוסף, ומשוח העומד מיהודה קשה ממנו, שנאמר וגברתי את בית יהודה [ואת בית יוסף אושיע] (זכריה י ו).
מדרש תנחומא
אָמַר רַבִּי שַׂמְלַאי, בִּרְאוּבֵן כְּתִיב: לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם (בראשית לו, כב). הֲרֵי אַתָּה לָמֵד, שֶׁלֹּא הָיָה בִּמְכִירַת יוֹסֵף. וְאַף יְהוּדָה אָמַר לָהֶם: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרוֹג. וְאַרְבָּעָה אֵלּוּ הָיוּ גְדוֹלִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁשִּׁמְעוֹן וְלֵוִי מְכָרוּהוּ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם, נָתַן יוֹסֵף עֵינָיו בְּשִׁמְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ (בראשית מב, כד). לְכָךְ קָרָא לִשְׁנֵיהֶם פֶּה אֶחָד, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים.
תנחומא בובר
[ואל שדי יתן לכם רחמים]. מה ראה יעקב לברכן באל שדי, ללמדך שהרבה יסורין באו עליו, עד שהוא במעי אמו עשו מריב עמו, שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כה כב), וכן הוא אומר על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו (עמוס א יא), רחמו כתיב, ברח מפני עשו ללבן, ראה כמה צרות, הייתי ביום אכלני חורב וגו' (בראשית לא מ), היאך שיצא רדף אחריו לבן להורגו [שנאמר] וירדוף אחריו דרך (שלשת) [שבעת] ימים (שם לא כג) נמלט ממנו בא עשו בקש להורגו הפסיד עליו כל אותו דורון עזים מאתים וגו' (שם לב טו), יצא מעשו באתה עליו צרת דינה, ואח"כ צרת רחל, ואח"כ הצרות הללו, בקש לנוח קימעא, עד שבאתה צרת יוסף, ואח"כ צרת יצחק אביו שמת עשר שנים אחר מכירתו של יוסף, והכתוב צווח לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז (איוב ג כו), אח"כ באה עליו צרת שמעון, ואח"כ צרת בנימן, לפיכך היה מתפלל ואל שדי ואומר מי שאמר לשמים ולארץ די יאמר ליסורי די, לפי כשברא הקב"ה לשמים ולארץ נמתחין והולכין עד שאמר להן הקב"ה די לפיכך כתיב ואל שדי.