ספרי במדבר
דבר אחר: וישב ישראל בשטים – במקום השטות, לפי שהיו ישראל במדבר, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידו, ונטלו כל מה שלהם. מלכות זו מתגאה ומשתחצת – אין לה אלא ד' מדינות שראויות למלכות, ואלו הם אביא ואלכסנדריא וקרטיגני ואנטוכיא! ואלו – היו להם ששים עיר, וכולם ראויות למלכות! – שנאמר (דברים ג) "ששים עיר, כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן", ובאו ישראל ועשו מלחמה עמהם, ונפלו בידם, ונטלו כל מה שלהם! אבל משנתמלאו ישראל מן הבזה התחילו מבזים את הבזה: מקרעים כסות ומשליכים, ומקרעין בהמה ומשליכים, לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר (דברים ג) "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו" – באו וישבו להם בשטים, במקום השטות. באותה שעה עמדו עמונים ומואבים, ובנו להם מקולין מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים, ומוכרים כל מיני בשמים. והיו לישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל, ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה, והיתה מוכרת לו בשוויו; וקטנה קוראה ואמרה לו מבפנים "בוא וקח לך בפחות", והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני, וביום השלישי אמרה לו "היכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית?" והיה נכנס אצלה, והצרצור מלא יין מיין העמוני, שעדין לא נאסר יינן של גוים לישראל. אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?" – והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמעי לי!" והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקין שלה, ואומרת לו: "רבי, רצונך שאשמע לך? – השתחוה לזה!" ואומר לה: "וכי לע"ז אני משתחוה?" אמרה לו: "וכי מה איכפת לך? – אינו אלא שתגלה עצמך לו!" מכאן אמרו "המפער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודה". והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמיעי לי!" ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? – הנזר מתורתו של משה", והוא נזור, שנאמר (הושע ט׳:י׳) "וינזרו לבושת ויהיו שקוצים כאהבם." באחרונה חזרו לעשות להם מרזיחים, והיו קוראים להם ואוכלים, שנאמר "ותקראן לעם לזבחי אלהיהם". ר' אלעזר בן שמוע אומר: כשם שאי אפשר למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ – כך אי אפשר לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות. מעשה בפינחס בן גובתא דאריח, שהיה מעגיל בחביות, ובא עליו שרו של פעור, ושמט עליו את השפוד, וברח והלך לו. ובא עליו בלילה שני, אמר לו: אף אתה מקללני? אמר לו: שוב איני מקללך מעתה. שוב מעשה בסבטיא מאולם, שהשכיר את חמורו לאשה גויה. כיון שיצתה לפתחה של מדינה, אמרה לו: המתן עד שתכנס לבית ע"ז שלה. לאחר שיצתה, אמר לה: המתיני לי עד שאכנס, ואעשה כדרך שעשיתה. אמרה לו: אפשר אתה? יהודי? נכנס וקינח עצמו בחוטמו של פעור, והיו כל הגוים משחקים לו ואומרים: לא עשה אדם אחד כיוצא בזה! שוב מעשה בשלטון אחד, שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם: הביאו פר אחד שאנו מקריבים לו, או איל אחד שאנו מקריבים לו. אמרו לו: אין אנו נזקקים לו בכך, אלא שתגלה עצמך לו. גירה בהם סנגדודים, והיו מפצעים את ראשיהם. אמר להם: אוי לכם ולטעותיכם. ויצמד ישראל – באותה שעה ויחר אף ה' בישראל: ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם. דיינים והיו צולבים את חטאים כנגד השמש: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי: הרי אתה יושב בשלוה ואנו נדונים בהריגה! עמד וכינס כ"ד אלף משבטו ובא לו אצל כזבי, אמר לה: השמעי לי! אמרה לו: איני נשמעת אלא לגדול שבכם, כיוצא כמשה רבך. אמר לה: אף אני רב השבט כמו כן, ונשמעה לו, ולא עוד אלא שאני גדול משבטו, שאני לשני והוא לשלישי. אחזה בידו והעמידה באמצע כל ישראל, שנאמר "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד". נענה פינחס באותה שעה ואמר: אין אדם כאן שיהרוג ויהרג? היכן הם אריות "גור אריה יהודה", "דן גור אריה"? התחיל צווח. כיון שראה שהיו הכל שותקים – עמד מתוך סנהדרי שלו, ושמט את הרומח והניחו בפונדתו, והיה מסתמך במקלו והולך. אמרו לו: פינחס, להיכן אתה הולך? אמר להם: אין לוי גדול משמעון בכל מקום. אמרו לו: הניחו לו ויכנס, התירו פרושים את הדבר. כיון שנכנס עשה לו המקום נסים ששה: נס ראשון – שדרכן לפרוש זה מזה ודבקן המלאך זה בזה. נס שני – שסתם פיהם המלאך ולא היו יכולים לדבר. נס שלישי – שכיון הרומח לתוך זכרות שלו ולתוך נקבות שלה, והיו הכל רואים את זכרות שלו בקיבה שלה, בשביל החקרנים שלא יהו אומרים: לא היתה שם טומאה, אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי – שלא נשמטו מן הרומח אלא עמדו במקומם. נס חמישי – שהגביה המלאך פתח משקוף כדי שיראו על כתיפו. נס ששי – שהיה המלאך מחבל לפניו ויוצא. כיון שיצא וראה פינחס את המלאך שהיה מחבל יותר מדאי – השליכן לארץ, ועמד ופלל שנאמר (תהלים קו) "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה". ועוד ששה נסים אחרים נעשו לו: נס שביעי – שנארך חנית של רומח עד שנכנס בשני גולמים ויצא למעלה. נס שמיני – שנתחזק זרועו של פינחס. תשיעי – שלא נשבר הרומח. עשירי – שלא ירד מדמם על פינחס שלא יטמא. אחד עשר – שדרך עליון להמית התחתון על הרומח, ונעשה נס ונהפך זמרי על כזבי בשעת מעשה, וחייבום מיתה.