מדרש על בראשית 7:15: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

וַיְזַנֵּב בְּךָ, הִכָּה אוֹתָן מַכַּת זָנָב. וְאַתְיָא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִינְנָא בַּר שִׁיקְלָא, מֶה הָיוּ בֵּית עֲמָלֵק עוֹשִׂין. חוֹתְכִין מִילוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזוֹרְקִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאוֹמְרִין, בָּזֶה בָּחַרְתָּ, הֱוֵי לְךָ מַה שֶּׁבָּחַרְתָּ. לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹדְעִין מַה טִּיבָהּ שֶׁל זְמוֹרָה, עַד שֶׁבָּא עֲמָלֵק וְלִמְּדָהּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם (יחזקאל ח, יז). וּמִמִּי לְמָדָהּ. מֵעֵשָׂו זְקֵנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בראשית כז, לו), חִכֵּךְ בִּגְרוֹנוֹ וְהוֹצִיא אֶת הַזְּמוֹרָה. כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אָמְרוּ, אִם זָכוּר הוּא עַל מַעֲשֵׂינוּ, נַעַבְדֶנּוּ. וְאִם לָאו, נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אִם מַסְפִּיק לָנוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ כְּמֶלֶךְ שֶׁהוּא שָׁרוּי בַּמְּדִינָה וְאֵין הַמְּדִינָה חָסֵר כְּלוּם, נַעַבְדֶנּוּ. וְאִם לָאו, נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, מְסִיחִין אָנוּ בִּלְבָבֵנוּ, אִם הוּא יוֹדֵעַ מָה אָנוּ מְסִיחִין בִּלְבָבֵנוּ, נַעַבְדֶנּוּ. וְאִם לָאו, נִמְרֹד בּוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בְּלִבָּם הָיוּ מְסִיחִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם. מַה טַּעַם. וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם (תהלים עח, יח). וּמַה כְּתִיב שָׁם. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְגוֹ' (שם פסוק כט). דָּבָר אַחֵר, כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁהָיָה נִכְוֶה, הָיָה נִשּׁוֹל. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁהָיָה הֶעָנָן פּוֹלְטוֹ, הָיָה נִשּׁוֹל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שֵׁבֶט דָּן שֶׁפָּלְטוֹ הֶעָנָן, הָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. עָיֵף, בַּצָּמָא. וְיָגֵעַ, בַּדֶּרֶךְ. וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר, מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא, בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל עֵשָׂו נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן (ירמיה מט, כ). וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָם צְעִירֵי הַצֹּאן. לְפִי שֶׁהֵן קְטַנֵּיהֶם שֶׁל שְׁבָטִים. וּלְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים (שמות יז, ט). מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִשֵּׁבֶט יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא (בראשית מב, יח). וּבְעֵשָׂו כְּתִיב: וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. זֶה כָּתוּב בּוֹ נַעַר, וְזֶה כָּתוּב בּוֹ קָטֹן. זֶה כָּתוּב בּוֹ נַעַר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה (שם לז, ב). וְזֶה כָּתוּב בּוֹ קָטֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם (עובדיה א, ב). זֶה גָּדַל בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְזֶה גָּדַל בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. זֶה קִבֵּל בְּכוֹרָה מִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וְזֶה אִבֵּד בְּכוֹרָתוֹ מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. זֶה כִּלְכֵּל אֶת אֶחָיו, וְזֶה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָחִיו. זֶה גָּדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה וּמִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, וְזֶה טִנֵּף עַצְמוֹ בְּעֶרְוָה וּבִשְׁפִיכוּת דָּמִים. זֶה הוֹדָה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם (בראשית, נכד). וְזֶה כָּפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת (שם כה, לב). זֶה נָתַן נַפְשׁוֹ עַל כְּבוֹד אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסִף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שם לג, ז). וְזֶה בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׁחֵת רַחֲמָיו (עמוס א, יא). לְכָךְ יִפֹּל זֶה בְּיַד זֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עוֹמְדִים כָּל שָׂרֵי הַשְּׁבָטִים לְהִזְדַּוֵּג עִם שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו וְאֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדָם, לְפִי שֶׁלְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מְסַלְּקוֹ בִּתְשׁוּבָה. לִרְאוּבֵן אוֹמֵר, אַתָּה נֶחְשַׁדְתָּ עַל פִּילֶגֶשׁ אָבִיךָ. וּלְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי, אַף אַתֶּם הֲרַגְתֶּם אֶת שְׁכֶם. לִשְׁאָר הַשְּׁבָטִים, אַתֶּם מְכַרְתֶּם אֶת אֲחִיכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְהָרְגוֹ. לִיהוּדָה, אַף אַתָּה נֶחְשַׁדְתָּ עַל תָּמָר כַּלָּתְךָ. וּלְבִנְיָמִין אָמַר, אַתָּה נֶחְשַׁדְתָּ עַל פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. כֵּיוָן שֶׁשָּׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו בָּא וּמִזְדַּוֵּג לוֹ, מִיָּד נוֹפֵל לְפָנָיו, שֶׁאֵין לוֹ תְּשׁוּבָה לַהֲשִׁיבוֹ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א, יח).

ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (דברים כה יח). עיף בצמא, ויגע בדרך, ולא ירא אלהים (שם), ר' פנחס בשם ר' שמואל בר נחמני אמר, מסורת אגדה היא, ביד בניה של רחל עשו נופל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה מט כ), למה קרוא אותם צעירי הצאן, לפי שהיו קטניהם של שבטים, שבזה כתיב נער, ובזה כתיב קטן, בזה כתיב נער, והוא נער את בני בלהה (בראשית לז ב), ובזה כתיב קטן, הנה קטן נתתיך בגוים (עובדיה פסוק ב), זה גדל בין שני צדיקים, ולא למד ממעשיהם, וזה גדל בין שני רשעים, ולא למד ממעשיהם, לפיכך יבא זה ויפול ביד זה, יבא זה שכתוב בו ולא ירא אלהים (דברים כה יח), ויפול ביד זה שכתוב בו את האלהים אני ירא (בראשית מבי ח).