מדרש על הושע 9:16

אמר טוביהו בירבי אליעזר ז״ל על שראה שלמה בן דוד בחכמתו שהתוכחה יפה היא לישראל בעולם אמר ולמוכיחים ינעם. נעימות מביא הקדוש ברוך הוא למוכיחים את ישראל אלו נביאי ה' שהם מוכיחים את עם ה' כדי להחזירם למוטב ועליהם על המוכיח ועל המקבל תוכחות תבוא ברכת טוב. שנא' וזאת הברכה. ומניין שאף משה נתברך שנאמר (בראשית כז) ומברכיך ברוך ומה נתברך דכתיב (דה״א מ) בני משה גרשם ואליעזר. ובני גרשם רחביה הראש. ובני רחביה רבו למעלה. מאי למעלה. למעלה מששים רבוא: וזאת הברכה לפי שהיה משה מוכיח את ישראל דברים קשים מתחלה חזר ואומר להם דברי נחמות וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים וכל הנביאים למדו ממשה להיות מוכיחין את ישראל דברים קשים בתחלה ואחר כך חוזרין ואומרים דברי נחמות. הושע בן בארי אמר (הושע ט) תן להם ה' מה תתן. ואומר הוכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון, וחוזר ואומר להם דברי נחמות שנאמר (שם יד) ארפא משובתם אוהבם נדבה. ואומר אהיה כטל לישראל. ואומר ילכו יונקותיו ואומר (שם) ישובו יושבי בצלו. וכן יואל בן פתואל אמר בתחלה דברים קשים. שנאמר (יואל א) שמעו זאת הזקנים יתר הגזם אכל הארבה. וחוזר ואומר להם דברי נחמות שנאמר (שם ד) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו'. וכן עמום שנאמר (עמוס ד) שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים. פרות הבשן אלו בתי דינין שלהן. וחזר ואומר להם דברי נחמות שנאמר (שם ט) הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. וכן מיכה אומר להן לישראל דברים קשים שנאמר (מיכה ג) שונאי טוב ואוהבי רע גוזלי עורם מעליהם. וחוזר ואומר דברי נחמות שנאמר (שם ז) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו [וגו']. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וכן ירמיהו אומר (ירמיה ח) על שבר בת עמי השברתי וגו'. וחוזר ואומר להם דברי ניחומים שנאמר (שם לא) אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו [וגו'] ונחמתים ושמחתים מיגונם. ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו נאם ה'. וזאת הברכה. ומי הוא המברך ואת מי בירך ומתי ברכם לפי שהיתה ברכה לדורות. לפיכך הברכה נאמרה בפרט. מי המברך. ומתי ברכם שמשה אמר לישראל כאב שנאמר (במדבר יא) האנכי הריתי את כל העם הזה. וכשם שהאב מברך לבניו לפני מותו כדרך שעשה יעקב אבינו כן עשה משה רבינו. וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, איני יודע אי זה מהן תקדום אם התפלה אם הברכה אלא ממה שנאמר וזאת הברכה הא למדנו שהתפלה קדמה. וזאת הברכה. במקום שפסק יעקב אבינו בו התחיל משה רבינו שנאמר בברכת יעקב (בראשית מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והתחיל משה רבינו ואמר וזאת הברכה. דבר אחר וזאת הברכה. לפי שבירכם למעלה ואמר להם (דברים א) ה' אלהי אבותכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. חזר ואמר וזאת הברכה. אילו אחרים בירכו את ישראל היו ראויין לכך על אחת כמה וכמה שבירכם משה, ראוי היה משה לברך את ישראל וראויין היו ישראל להתברך לפני משה. איש האלהים. זה אחד מעשרה שנקראו איש האלהים. משה דכתיב כאן איש האלהים ואומר (תהלים צ) תפלה למשה איש האלהים, אלקנה נקרא איש האלהים שנאמר (שמואל א ב) ויבא איש האלהים אל עלי ויאמר לו כה אמר ה' הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה. שמואל נקרא איש האלהים שנא' (שם ט) הנה נא איש אלהים בעיר הזאת [וגו'] כל אשר ידבר בוא יבוא. דוד נקרא איש האלהים שנאמר (דה״ב ח) כמצות דוד איש האלהים. שמעיה נקרא איש האלהים שנאמר (מלכים א יב) ויהי דבר ה' אל שמעיה איש האלהים לאמר. עדו נקרא איש האלהים שנאמר (שם יג) והנה איש אלהים בא מיהודה בדבר ה'. לבית אל. אליהו נקרא איש האלהים שנאמר (מלכים א יז) ותאמר אל אליהו הנביא (הנה נא) עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת. (אלישע) נקרא איש האלהים שנאמר (דה״ב כה) ואיש האלהים בא אליו וגו'. את בני ישראל. בזכות ישראל אביהן וכן הוא אומר (בראשית מט) הקבצו ושמעו וגו'. לפני מותו. סמוך למיתה. וכן הוא אומר (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו':

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם זְקֵנִים מַעֲמִידִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע ח, לג): וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרָיו וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן, אֵימָתַי יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם זְקֵנִים, לָמָּה, כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הָיוּ שׁוֹאֲלִים בַּזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, ז): שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים אֵינוֹ נִכְשָׁל. תֵּדַע לָךְ, כְּשֶׁשָּׁלַח בֶּן הַדַּד אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כ, ג): כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא, שָׁלַח לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (מלכים א כ, ד): כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי. פַּעַם שְׁנִיָּה שָׁלַח לוֹ (מלכים א כ, ו): כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֶת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְּיָדָם וְלָקָחוּ. וְכִי כָּל מַה שֶּׁתָּבַע בָּרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ חֶמְדָה, בִּקֵּשׁ כֶּסֶף וְזָהָב וְהֵם חֶמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (חגי ב, ז): וּבָאוּ חֶמְדַת כָּל הַגּוֹיִם. בִּקֵּשׁ נָשִׁים וְהֵם חֶמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כד, טז): בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ וגו'. בִּקֵּשׁ בָּנִים וְהֵם חֶמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, טז): וְהֵמַתִּי מַחֲמַדֵּי בִטְנָם. הֱוֵי אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁתָּבַע בָּרִאשׁוֹנָה חֶמְדָה, וּמַהוּ כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ, דָּבָר שֶׁהִיא חֶמְדָה מִתּוֹךְ חֶמְדָה, זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, יא): הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל זֶה, אָמַר אֵין זוֹ שֶׁלִּי אֶלָּא שֶׁל זְקֵנִים הִיא, מִיָּד (מלכים א כ, ז ח): וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וגו' וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע לַעֲצַת הַזְּקֵנִים, מִיָּד (מלכים א כ, כא): וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרֶכֶב וגו', הֱוֵי יִשְׂרָאֵל נִמְלָכִים בַּזְּקֵנִים, וּלְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֱמֹר לָהֶם: פָּקֹד פָּקַדְתִּי, אָמַר לוֹ מָסוֹרָה הִיא בְּיָדָם מִיּוֹסֵף שֶׁבַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אֲנִי גוֹאֲלָם, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם זֶה הַסִּימָן. מַהוּ פָּקֹד פָּקַדְתִּי, פָּקֹד בְּמִצְרַיִם, פָּקַדְתִּי עַל הַיָּם. פָּקֹד לְהַבָּא, פָּקַדְתִּי לְשֶׁעָבַר. וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרַיִם, כְּלוֹמַר אֲנִי פוֹקֵד עַל הַמִּצְרִיִּים מַה שֶּׁעוֹשִׂים לָכֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמואל א טו, ב): פָּקַדְתִּי אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם, אֱמֹר לָהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב אֲבִיהֶן כֵּן אֶעֱשֶׂה. וּמָה אָמַר לוֹ (בראשית מו, ד): וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְכֵן יַעֲקֹב אָמַר לְבָנָיו (בראשית מח, כא): וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם וגו', מִיָּד וְשָׁמְעוּ לְקוֹלֶךָ, לָמָּה שֶׁמָּסֹרֶת גְּאֻלָּה הוּא בְּיָדָם שֶׁכָּל גּוֹאֵל שֶׁיָּבוֹא וְיֹאמַר לָהֶם פְּקִידָה כְּפוּלָה, גּוֹאֵל שֶׁל אֱמֶת הוּא. וְאַחַר כָּךְ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', חָלַק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים. וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָם עִבְרִיִּים, עַל שׁוּם שֶׁעָבְרוּ יָם. וְעַתָּה נֵלֲכָה נָא דֶרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, לָמָּה אָמְרוּ שְׁלשָׁה יָמִים וְלֹא אָמְרוּ נֵלְכָה נָא לְעוֹלָם, לָמָּה אָמְרוּ כֵּן, כְּדֵי שֶׁיִּטְעוּ הַמִּצְרִיִּים וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצְאוּ, וְיֹאמְרוּ לֹא גְּאָלָם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים וְיִזְבְּחוּ לוֹ, וְהֵם עִכְּבוּ עַצְמָן כָּל כָּךְ, וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם בְּסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים וְיַטְבִּיעֵם בַּיָּם, לִמְדֹד לָהֶם בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, שֶׁאָמְרוּ (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה וגו'.

דרך קשתו כאויב. בא וראה עד היכן גברא מדת הדין שנאמ' פסוק זה כלפי שכינה שאלמלא מקרא כתיב אי איפשר לאמר דרך קשתו כאויב תחת אשר אמר הכתו' (זכריה ט יג) דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון וגו' נהפך עליהם שנ' דרך קשתו תחת שאמ' הכתו' (תהלים צח א) הושיעה לו ימינו נהפך עליהם. נצב ימינו כצר זהו שאמר הכתוב (במדבר לג נו) והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם. נצב השם לדין והעיר ימינו כצר על ישראל. ס"א נצב השם לנקום נקמת ימינו זו התורה ועמד כצר וכן הוא או' (ויקרא כו כה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברי. ויהרוג כל מחמדי עין אלי תינוקות של ישראל הנקראו מחמדי עין כענין שנ' (הושע ט טז) גם כי ילדון והמתי כל מחמדי בניכם וכשאמ' כל ריבה הרבה ענינים. באהל בת ציון יש שפיכה לרעה ויש שפיכה לטובה כענין שנ' (זכריה יב י) ושפכתי על בית דויד וגו' ולרעה דכתי' (ישעיה מב כה) וישפוך עליו חימה אפו.