מדרש על חגי א:6

וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא יט כג), זש"ה ועתה לא כימים הראשונים וגו' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה וגו (זכריה ח יא יב), מהו לא כימים הראשונים, כיון שיצאו ישראל ממצרים, והיו מהלכין במדבר, והוריד להם את המן, והגיז להם שליו, והעלה להם את הבאר, והיה כל שבט ושבט עשה לו אמת המים, [וממשיכה מן הבאר], ומכניסה אצלו, והיה [כל אחד ואחד] נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ פרי עשה פרי למינו (בראשית א יא), אילו זכו בני אדם, עד עכשיו כך היה, אדם נוטע אילן ועשה פירות מיד, כיון שחטא אדם נתקללה האדמה שנאמר ארורה האדמה בעבורך (שם ג יז), מכאן ואילך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (שם), זרע חטים וצמחה דרדרים, שנאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך (שם שם יח), כשיצאו ממצרים העלה להם [הקב"ה] את הבאר, והיו נוטעין על מימיה, והיו האילנות עושי פירות בני יומן, משנסתלקה הבאר [נסתלקה הטובה] מה כתיב שם, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ ה), א"ל הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כשתכנסו לארץ ישראל אני מחזיר לכם את כל הטובה, שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו' (דברים ח ז ח ט), כיון שבאו לארץ ישראל התחילו חוטאים, שנאמר ותבאו ותטמאו את ארצי וגו' (ירמיה ב ז), ולא היתה עושה פירות כראוי, היו זורעין הרבה ומביאין מעט, שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט (חגי א ו), למה שביטלו את הביכורים, אכול ואין לשבעה (שם), משבטל (הביכורים) לחם הפנים, שתו ואין לשכרה (שם), משבטל ניסוך היין, לבוש (ולא) [ואין] לחום לו (שם), משבטלו בגדי כהונה, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (שם), משבטלו עושי צדקה. שכר האדם לא נהיה (זכריה ח י), משבטלו עולי רגלים, ושכך הבהמה איננה (שם), משבטלו הקרבנות, אבל לעתיד לבא אין הקב"ה עושה כן, שנאמר ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה נ אום ה' צבאות, כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה וגו' (זכריה ח יא יב).

וזה הדבר אשר תעשה להם וגו'. לקח פר אחד בן בקר (שם), במקח ולא מן הגזל ואילים שנים (שם), איל מכאן ואיל מכאן והפר באמצע, למה ג' כנגד ג' הדרי עולם, פר כנגד אברהם, ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח ז), ואילים שנים [תמימים] (שמות שם), [כנגד] יצחקויעקב, ולחם מצות (שמות כט ב), בזכותם אברם הלחם. אמר ר' חייא בר אבא כשהיו הקרבנות קריבין היתה סאה ארבלית עושה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה סובין, סאה מורסן, סאה גבונים, אבל עכשיו אדם מויך סאה חטים לטחון, ואינו מביא אלא כשהוא מויך ויותר מעט, למה שבטל לחם הפנים, רה מה היו הקרבנות שהיו קריבין על גבי המזבח יפין להם, שכל מה שהיה קרב ממינו היה מברך את מינו, אמר ר' חייא בר אבא אפילו עיקרו של מזבח לא נעשה אלא בשביל כפרתן של ישראל, למה נקרא שמו מזבח, מ' שהוא מוחל עונותיהם של ישראל, ז' שהוא זכרון טוב לישראל, ב' שהוא ברכה לשיראל, ח' שהוא חיים לישראל, לחם המצות ולחם הפנים היו מברכין את הלחם, וביכורים היו מברכין את פירות האילן, מעשה בר' יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות, ירד טל והיו התאנים שואבים דבש, והיה הרוח מגבלן בעפר, באתה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש, וקרא לתלמידים ואמר להם בואו וראו דוגמא מעין העולם הבא, וכל כך למה שהיו הקרבנות קריבין, מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה ושנה, והכירו אותו בני ירושלים שהיה גדול בתורה, אמרו לו טול לך חמשים זהובים בכל שנה ושנה ושב לך אצלינו, אמר להם יש לי גפן אחת והיא יפה לי מכולן, והיא עושה לי שלש דיפריאות בכל שנה, ושש מאות חביות היא עושה בכל שנה, הראשונה היא עושה שלש מאות, ושניה מאתים ושלישית מאה, ואני מוכר אותם בדמים יקרים הרבה, וכל השבח הזה לירושלים, בשביל ניסוך היין שהיו מקריבין, כיון שביטל ונמנעו כל הטובות הללו, ואתה מוצא כיון שגלו ישראל לבבל, היה אומר להן עזרא, עלו לארץ ישראל, ולא היו רוצין, אמר הקב"ה כשהייתם מקריבים לחם הפנים הייתם זורעים מעט ומביאים הרבה, אבל עכשיו זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה (חגי א ו), משביטל ניסוך היין, לבוש ואין לחום לו (שם), משביטלו בגדי כהונה, אמר הנביא כי תאנה לא תפרח (חבקוק ג יז), משביטלו את הביכורים, ואין יבול בגפנים (שם), משביטלו הנסכים, כחש מעשה זית (שם), משביטל שמן זית למאור, ושדמות לא עשה אוכל (שם), מהו רשדמות, ושדי בהמות, משביטלו הבכורות, גזר ממכלה צאן (שם), משביטלוהתמידין, ואין בקר ברפתים (שם) משביטלו הפרים. אמר ר' שמעון בן גמליאל מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, שנאמר ואל זועם בכל יום (תהלים ז יב), אבל לעולם הבא הקב"ה מחזיר את הברכות שהיתה עושה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו ח).

אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁגָּלוּ לְבָבֶל, מָה עֶזְרָא אוֹמֵר לָהֶם: עֲלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הָיוּ מְבַקְּשִׁים, אָמַר לָהֶם עֶזְרָא: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט. אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב (חגי א, ו). זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, מִשֶּׁבָּטֵל לֶחֶם הַפָּנִים. אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה, מִשֶּׁבָּטֵל נִסּוּךְ הַמָּיִם. שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה, מִשֶּׁבָּטֵל נִסּוּךְ הַיַּיִן. לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ, מִשֶּׁבָּטְלוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה. וְהַמִּשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב, מִשֶּׁבָּטְלוּ תְּמִידִים שֶׁל צִבּוּר. כָּל כָּךְ לָמָּה? שֶׁבָּטְלוּ הַקָּרְבָּנוֹת.