מדרש על ירמיהו 12:9

וירד העיט על הפגרים. זה דוד בן ישי שנקרא עיט, שנאמר העיט צבוע נחלת לי (ירמי' יב ט):

ר' יהושע אומר, לקח אברהם חרבו וכתר אותם אחד לשנים שנאמר ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך ואלו לא בתר אותם לא היה העולם יכול לעמוד אלא הואיל ובתר אותם תשש כחם והקריב כל בתר בתר לקראת רעהו שנאמר ויתן איש בתרו לקראת רעהו וגוזל בן יונה הניח בחיים שנאמר ואת הצפור לא בתר מכאן אתה למד שלא היה שם גוזל אחר אלא בן יונה בלבד ירד עליהם העיט לפזרן ולאבדן ואין העיט זה אלא בן דוד בן ישי שנמשל כעיט שנאמר העיט צבוע נחלתי לי וכו'.

דבר אחר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, היום אנו מטלטלין את המשכן, היום אנו עסורין בבמה, משנבוא לארץ אין אנו אסורין בבמה. רבי יהודה אומר יכול יהא צבור מקריב בבמה, תלמוד לומר איש היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה. איש כל הישר בעיניו כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד וכל שאין נידב ונידב אין קרב בבמת יחיד, ר' שמעון אומר היום אנו מקריבין חטאות ואשמות משנכנסו לארץ אין אנו מקריבין חטאות ואשמות. (עד מתי) כי לא באתם עד עתה ליתן היתר בבמה בין מנוחה לנחלה. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, זו שילה. נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה. נחלה זו ירושלים וכן הוא אומר היתה לי נחלתי כאריה ביער. ואמר העיט צבוע היתה לי נחלתי דברי ר' יהודה, רבי שמעון אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה, וכן הוא אומר זאת מנוחתי עד עד פה אשב כי אויתיה, ואומר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. בשלמא למאן דאמר מנוחה זו שילה היינו דכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, אלא למאן דאמר נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים אל הנחלה ואל המנוחה מיבעי ליה כו' קשיא. בשלמא למאן דאמר זו וזו שילה, [מנוחה] דנחו מכיבוש, נחלה דפלגו נחלות דכתיב (ויחלק) [וישלך] להם יהושע (ויפל להם ה)גורל בשילה, אלא למאן דאמר זו וזו ירושלים בשלמא נחלה נחלת עולמים אלא מנוחה ווכ', מאי מנוחה מנוחת הארון דכתיב (בנוח הארון) לנוחך אתה וארון וגו'] . בשלמא למאן דאמר זו וזו ירושלים אבל שילה הוה שריא במות היינו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור, אלא למאן דאמר זו וזו שילה במות הוו אסירן מאי ויקח מנוח, הוראת שעה היתה. תנא דבי ר' ישמעאל ברבי שמעון בן יוחאי דאמר זו וזו ירושלים וסימניך משכי גברא לגברי: