מדרש על ירמיהו 22:14

ריוח. לשון הפרשה זה מזה, ודומה לו, עליות [מרוחים] (ירמיה כב יד), ודרך הפשט כך הוא, לפיכך נתן ריוח ביניהם ולא הכניסן בערבוביא, כדי להתמיהו על הדורון:

פס'. ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה לאמר. מלמד שלא היה בה שום דופי והם הוציאו אל בני ישראל לאמר כלומר השיבו לנו תשובה אם תשמעו אלינו רצונכם. ואם לאו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא. אמר הקב״ה אני חשבתיה לטובה והם חשבוה לרעה. אני חשבתיה לטובה דכל היכא דהוו מטו מרגלים הוה מייתי חשיבי דמאתא כי היכי דנטרדו ביה בני מאתא ולא נישיילו אבתריהו והם אמרו ארץ אוכלת יושביה היא. איכא דאמרי איוב נח נפשיה בההוא יומא דאתו לחברון ואיטרח כולי עלמא בהספידא והם אמרו ארץ אוכלת יושביה היא. לפיכך יש דורשים היש בה עץ אם אין. וכי יש לך ארץ שאין בה עץ אלא זה איוב שהיו ימיו ושנותיו מרובין כעץ. ד״א שמגין על דורו כעץ. וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. אנשים גבוהים בקומה. כענין שנאמר (ירמיהו כ״ב:י״ד) אבנה לי בית מדות ועליות מרווחים במדת היכל וכותליו:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד (בראשית כה, כט), אָמַר לוֹ, מַה טִּיבוֹ שֶׁל נָזִיד זֶה. אָמַר לוֹ, שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן. אָמַר, בְּאוֹתוֹ הַזָּקֵן פָּגְעָה מִדַּת הַדִּין, אָמַר לוֹ, הֵן. אָמַר, אִם כֵּן לֹא מַתַּן שָׂכָר וְלֹא תְּחִיַּת הַמֵּתִים. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת (ירמיה כב, י): אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ, זֶה אַבְרָהָם. (ירמיה כב, יד): בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ, זֶה עֵשָׂו.