מדרש על ירמיהו 22:19

גלות ד׳ - זו גלות יהויקים. שכן כתיב בשנת שלש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנצר מלך בבל על ירושלם ויצר עליה (דניאל א׳ א׳), וכתיב ויתן ה׳ בידו את יהויקים מלך יהודה, ונוצלו מהם חנניה מישאל ועזריה. נטל נבוכדנצר את יהויקים מלך יהודה וחתכו חתיכות חתיכות קטנות כזית והשליכן לכלבים, שנאמר קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָים (ירמיה כ״ב י״ט), ואין קבורת חמור אלא לכלבים.

ויאמרו גש הלאה. אע"פ שנדרש בשיטת רבותינו, צריכין אנו לפושטן, שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אמרו גש הלאה אל תקרב אצלינו אין גש הלאה אלא לשון דחיפה, ודומה לדבר מהלאה לשערי ירושלים (ירמי' כב יט), וכה"א האומר (אליך קרב הלאה) [קרב אליך] אל (תיגע) [תגש] בי כי קדשתיך (ישעי' סה ה), חזרו ואמרו זה לזה האחד, האדם הזה בא יחידי לגור בארצנו, ועכשו וישפוט שפוט, כפל הדיבור, כלומר לא די שמנינו אותו ערכי הדיינין, אלא אפילו דינים שקדמונינו דנו שכל אכסנאי שבא לכאן נהי' מעוללין בו וליקח ממונו, וזה בא לעות דינם עלינו:

קכא אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אֲבוּיָה: כָּתוּב עַל גֻּלְגַּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים: "זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת". זְקֵנוֹ דְּרַבִּי פְּרֵידָא אַשְׁכַּח הַהוּא גֻּלְגַּלְתָּא, דַּהֲוָה שַׁדְיָא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וַהֲוָה כְּתִיב עִילוּיֵה: "זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת", קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג, קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג. אָמַר: דִּילְמָא הַאי גֻּלְגַּלְתָּא שֶׁל יְהוֹיָקִים, דִּכְתִיב בֵּיהּ: (ירמיה כב) "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם". אָמַר: מַלְכָּא הוּא, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לִבְזוּיֵהּ, שָׁקְלָהּ, כָּרְכָהּ בְּשִׁירָאֵי, וְאוֹתְבֵיהּ בְּסִיפְטָא. אָתָא דְּבִיתְהוּ, חֲזִיתָא, נַפְקַת. אָמְרָה לְהוּ לְשִׁיבְבָתָהָא, אָמְרָה לָהּ: הַאי, דְּאִתְּתָא קָמַיְתָא הִיא, דְּלָא קָא מִנְשִׁי לָהּ, שָׁגְרָתָא לְתַנּוּרָא, וְקָלְתָהּ. כִּי אָתָא, אָמַר: הַיְנוּ דִּכְתִיב עִילוּיֵהּ: "זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת".