מדרש על ירמיהו 29:22

ואץ ברגלים חוטא (משלי שם). מי היה, זה אחאב בן קולייה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלם ולא דיים אלא עוד משגלו לבבל מעשיהם אשר היו בירושלם לא עזבו והיו (מסרסים) [מסרסרין] זה לזה, ומה היו עושים, היה אחאב בן קולייה נכנס אצל גדולי מלכות ואומר אני הוא פלוני הנביא, ושלחני הקב"ה לאמר דבר אחד לאשתך, והוא אומר לפניך היא, היה נכנס אליה, ואומר לה הקב"ה צוה להתייחד עמך, אומרת ברצון מאמר הבורא, והיה מתייחד עמה, ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך צדיקים, ועוד היה הולך אצל אחרת, והיה אומר לה הקב"ה שלחני אליך ואומרת לו מפני מה, והוא משיב לה ואומר לה כי ראה כי גזע צדיקים גדולים יבא ממך, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו, ושולחת כמה דורון לצדקיה בן מעשיה, עד שהיה בא ומשמש עמה, וכך היה צדקיה בן מעשיה עושה, היה ננס אצל בעל בית, ואומר לו הקב"ה שלחני לומר דבר אחד לאשתך, והיה נכנס אליה, ואומר הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי שמשי עם אחאב בן קולייה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו. והיתה משלחת דורון רב לאחאב בן קולייה, עד שהיה בא ומשמשה, ועמדו בזה הענין עשרים ושתים שנה, ראה כמה רשעים היו, והקב"ה מאריך אפו עליהם, אולי ישובו כי השם הוא ארך אפים, ואותן הרשעים מוסיפין על רשעותם רשע, והיו מוציאין להם שם במדינה כי הם נביאים, והיתה זאת המדה הרעה עוד בהם, היו נכנסים לאשה המעוברת, היו אומרים זאת יולדת זכר, ויוצאים לחוץ ואומרים לשכנית בת יולדת, אם יולדת בת, שולחת האשה אחריהם ואומרת להם למה שקרתם, אומרים לה אדונתינו אנחנו לא אמרנו לך בן אלא כדי שיתיישב דעתיך, אלא שאל לשכיניך מה אמרנו להם, מיד שואלת, אומרים השכנים אמת אמר, ואם היתה יולדת בן, היו אומרים השכנים למה כזבתם, הם אומרים להם שאלו לה, אם לא אמרנו לה בן, אמרים א"כ היאך אמרתם לנו בת, אומרים להם עד שנדע מי הוא אוהב אותה ומי לא, וכך היו עושים כל אותם השנים, עד שהגיעו אצל שמירת את נבוכדנצר, נכנס אצלה צדקיה בן מעשיה, אמר לה הקב"ה רוצה להעמיד ממך בנים נביאים, אמרה מי יתן, אחר כך אמרה לו אתה נביא ידוע במדינת בבל אלא יעצני היאך אעשה, אמר לה שמשי עם אחאב בן קולייה ואת יולדת ממנו נביאים, אמרה לו הלילה אשלח לו דורון ואביאהו, כיון שנכנס נבוכדנצר אל ביתו אמרה לו אשתו כל הדברים האלו, מיד יצא בזעם גדול, ושאל את השרים ואמר להם מה טיבם של אלו בזו המדינה, אמרו לו אדוננו נביאים, אמר להם ובה, אמרו אדונינו באים אצל הנשים ושוכבים עמהם במאמר הבורא, אמר להם ושכבו נשותיכם, אמרו לו כן אמר תלכו והביאו אותם, ראוי לכבדים ואני לא שמעתי עליהם בלתי היום מאשתי, מיד הלכו והביאו אותם אל נבוכדנצר אמר להם נבוכדנצר מה אמרתם לאשתי, אמרו הקב"ה רוצה להעמיד מאשתך נביאים, אמר להם נבוכדנצר ממי אני שומה, מכם או מאלהיכם, אלהיכם שונא זמה הוא, זמרי בן סלוא בעבורו נפלו מישראל עשרים וארבעה אלפים, ועכשיו אתם אומרים ומתנבאים עלינו שהקב"ה שלחכם אלינו לשכב עם נשותינו, וכבר שככבתם [עם] כל נשי המדינה, ובאתם אצל אשי לשכב אותה, שמא אלהיכם חזר בו, אני איני יודע אם נביאים אתם, ואם אומרים אמת או שקר, כבר בדקתי מכם לחנניה וחביריו והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים והשלכתי אותם לתוכו ויצאו משם חיים ושלמים, אותם הסקתי להם את התנור שבעה ימים, לכם לא אעשה כן, אלא אתן אתכם במחבת ואעשה תחתיכם אש, אם ניצלתם בידוע שאתם נביאים. ותשכבו עם אשתי שמירת, אמרו לו אדונינו חנניה וחביריו שלשה ואנו שנים, ואין הקב"ה עושה נסים אלא על ידי שלשה. אמר להם [יש] כאן אחד כיוצא בכם, חשבו בלבם על יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואמרו ז לזה מה אתה אומר שהקב"ה שורפו, אין הקב"ה שורפו, ובזכותו אנחנו נצולים, אמרו אדונינו יש הנה אחד, אמר להם מי הוא זה. אמרו לו יהושע בן יהוצדק הכהן, שלח והביאו ונתן שלשתם במחבת אחד, מה עשה הקב"ה שרף שניהם, והציל את יהושע בן יהוצדק, מנין שכן הוא אומר ולקח מהם קללה (כל) [לכל] גלות יהודה [וגו'] אשר קלם וגו' (ירמי' כט כב). ומנין שהציל את יהושע, שנאמר הלא זה אוד מוצל מאש (זכרי' ג' ב), ומי גרם לאלו להשרף מפני שהיו רצים ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא, ואעפ"כ גם בלא דעת נפש לא טוב, [לכך] אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְּלוֹ וּבַאֲפוּנְדָתוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְּלוֹ וּבַאֲפוּנְדָתוֹ וּבָאָבָק שֶׁבְּרַגְלָיו, שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ בְּחֻרְבָּנוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. בָּא לְהָקִישׁ שְׁמִירַת שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ. וּמָה רָאָה לְהָקִישׁ שְׁמִירַת שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ. כָּךְ שָׁנָה רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל, כְּשֵׁם שֶׁשְּׁמִירַת שַׁבָּת לְעוֹלָם, כָּךְ מוֹרֲאַת מִקְדָּשׁ לְעוֹלָם. וּשְׁלֹמֹה צָוַח, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז), כָּךְ שְׁלֹמֹה הָיָה צוֹפֶה הֵיאַךְ הָרְשָׁעִים מְעַוְּתִין הַמִּשְׁפָּט בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְרָאָה שְׁלֹמֹה מָקוֹם שֶׁהָיוּ סַנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין וְדָנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת וְדִינֵי מָמוֹנוֹת וְטֻמְאוֹת וּטְהָרוֹת, שֶׁהָיוּ מְשַׁקְּצִין. בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב: וַיָּבֹאוּ כָּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ, נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר סַמְגַּר נְבוּ שַׂרְסְכִים רַב סָרִיס וְגוֹ' (ירמיה לט, ג). עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ (איכה ה, יח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה קוֹרֵא הַנִּכְנָסוֹת וְאֵינְךָ קוֹרֵא אֶת הַיּוֹצְאוֹת, מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע. אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא (שם ב, כ). הֲרֵי דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מֻשְׁלָךְ עַל הָאֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ (יחזקאל כד, ז). דָּבָר אַחֵר, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, זֶה שַׁעַר הָאֶמְצָעִי שֶׁסַּנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה יוֹשֶׁבֶת שָׁם. שָׁמָּה הָרֶשַׁע, טָבְעוּ בָּאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ (איכה ב, ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז), מָקוֹם אֶחָד הָיָה לְצַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַמְיֻחָד לַשְּׁכִינָה, וְהִרְשִׁיעוֹ מְנַשֶּׁה וְעָשָׂה צֶלֶם בְּתוֹכוֹ. דָּבָר אַחֵר, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּרָאתִי אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהִיא נְתוּנָה בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי (איוב יב, י). וְאַף הַמִּשְׁפָּט נָתוּן בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֹּאחַז בַּמִּשְׁפָּט יָדִי (דברים לב, מא). וְלֹא נָתַתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּצַד הַדִּין, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוֹאָה מַה מְּתֻקָּן לָהּ וְלֹא תֶּחְטָא, וְהִיא חָטְאָה. שָׁמָּה הָרֶשַׁע, שֶׁהַנֶּפֶשׁ נְתוּנָה בְּצַד הַדִּין, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא (משלי יט, ב), מִי שֶׁחָטָא אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, אֵינוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ. כֵּיצַד, הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חֲנֻיּוֹת, אֶחָד שֶׁל נָכְרִי וְאֶחָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל. נִכְנַס לְאוֹתָהּ שֶׁל נָכְרִי בְּלֹא דַּעַת, לֹא טוֹב. נִכְנַס בְּמֵזִיד, נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּה, הָיוּ לְפָנֶיךָ שְׁתֵּי דְּרָכִים, אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. הַקְּצָרָה מְלֵאָה צְרוֹרוֹת וְהָאֲרֻכָּה אֵין בָּהּ צְרוֹר. הִנִּיחַ הָאֲרֻכָּה וְהָלַךְ בַּקְּצָרָה בְּשַׁבָּת, עָלָיו נֶאֱמַר, וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לֹא יֵצֵר אָדָם עַל עֲבֵרָה שֶׁעָשָׂה בְּשׁוֹגֵג, אֶלָּא שֶׁנִּפְתַּח לוֹ פֶּתַח שֶׁיֶּחְטָא וַאֲפִלּוּ בְּמֵזִיד. וְלֹא יִשְׂמַח אָדָם עַל מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ, אֶלָּא עַל מִצְוֹת הַרְבֵּה שֶׁעֲתִידוֹת לָבוֹא לְיָדוֹ. לְפִיכָךְ אִם חָטָא בְּשׁוֹגֵג, אֵין סִימָן יָפֶה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. וּמַה חוֹטֵא בְּשׁוֹגֵג אֵין סִימָן טוֹב לוֹ, חוֹטֵא בְּמֵזִיד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעָלָיו נֶאֱמַר, וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, שֶׁשׁ הִנָּה שָׂנֵא ה', עֵינַיִם רָמוֹת, לֵב חוֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, וְרַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה (שם ו, טז-יח), זֶה אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְצִדְקִיָּהוּ בֶּן מַעֲשֵׂיָה שֶׁהָיוּ חוֹטְאִים בִּירוּשָׁלַיִם. וְלֹא דַּיָּם, אֶלָּא מִשֶּׁגָּלוּ לְבָבֶל, הָיוּ מוֹסִיפִין חֵטְא. וּמֶה עָשׂוּ בִּירוּשָׁלַיִם. נְבִיאֵי שֶׁקֶר הָיוּ, וְלֹא הֵנִיחוּ אֻמְּנוּתָן בְּבָבֶל, וְהָיוּ מְסַרְסְרִין זֶה לָזֶה בַּעֲבֵרוֹת. הָיָה אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה נִכְנָס אֵצֶל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת בְּבָבֶל, וְהָיָה אָמַר לָהֶם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלָחַנִי לוֹמַר דָּבָר לְאִשְׁתְּךָ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי הִיא לְפָנֶיךָ, הִכָּנֵס. הָיָה מִתְיַחֵד עִמָּהּ וְאוֹמֵר לָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַעֲמִיד מִמֵּךָ נְבִיאִים, לְכִי וְשַׁמְּשִׁי עִם צִדְקִיָּה בֶּן מַעֲשֵׂיָה וְהוֹלִידִי מִמֶּנּוּ נְבִיאִים. וְהָיְתָה שׁוֹמַעַת לוֹ, וּמְשַׁלַּחַת אַחַר צִדְקִיָּה וְהוּא בָּא וּמְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ. וְצִדְקִיָּה בֶּן מַעֲשֵׂיָה אַף הוּא כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה מְסַרְסֵר לְאַחְאָב, וְזוֹ אֻמְּנוּתָן שֶׁלָּהֶם. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה הָיוּ רְשָׁעִים. הוֹצִיאוּ לָהֶם שֵׁם בְּבָבֶל, שֶׁהֵם נְבִיאִים גְּדוֹלִים. הָיְתָה אִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת רוֹאָה אֶחָד מֵהֶם, אוֹמֶרֶת לוֹ, אִם נָבִיא אַתָּה, מָה אֲנִי מְעֻבֶּרֶת זָכָר אוֹ נְקֵבָה. וְהוּא אוֹמֵר לָהּ, זָכָר. הָיָה יוֹצֵא לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְאוֹמֵר: נְקֵבָה תֵּלֵד פְּלוֹנִית. אִם יָלְדָה זָכָר, אוֹמֶרֶת נִתְקַיְּמוּ דְּבָרָיו שֶׁל נָבִיא. וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה, שְׁכֵנוֹתֶיהָ אוֹמְרוֹת לָהּ, כָּךְ אָמַר לָנוּ הַנָּבִיא, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצָה לֵיצֵר לָךְ. הָיוּ עוֹשִׂין כָּךְ, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִשְׁמוֹרַת אִשְׁתּוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר. נִכְנַס צִדְקִיָּה אָמַר לָהּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלָחַנִי אֵלַיִךְ לְכִי וְשַׁמְּשִׁי עִם אַחְאָב וְתוֹלִידִי נְבִיאִים. אָמְרָה לוֹ: אֵינִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת אֶלָּא עַל דַּעַת בַּעֲלִי, אֶלָּא יָבֹא וְנוֹדִיעֶנּוּ, שֶׁהוּא חָפֵץ בְּדָבָר זֶה הָלְכָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ וְאָמְרָה לוֹ לִנְבוּכַדְנֶצַּר. שָׁלַח בִּשְׁבִילָם וּבָאוּ שְׁנֵיהֶם. וְאָמַר לָהֶם: כָּךְ אֲמַרְתֶּם לְאִשְׁתִּי. אָמְרוּ כֵן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה נְבִיאִים. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא שָׁמַעְתִּי עַל אֱלֹהֵיכֶם שֶׁהוּא שׂוֹנֵא זִמָּה. וְעַל שֶׁפָּרַץ זִמְרִי בְּזִמָּה, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֶלֶף נָפְלוּ בִּשְׁבִילוֹ. וְאַתֶּם אוֹמְרִים כָּךְ. שֶׁמָּא חָזַר בּוֹ. אִם אַתֶּם נְבִיאֵי שֶׁקֶר אוֹ נְבִיאֵי אֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ. אֶלָּא כְּבָר בָּדַקְתִּי לַחֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְהִסַּקְתִּי לָהֶם אֶת הַכִּבְשָׁן שִׁבְעָה יָמִים וְנָפְלוּ לְתוֹכוֹ, וְיָצְאוּ חַיִּים וּשְׁלֵמִים. וְלָכֶם אֵינִי מַסִּיקוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד וְנַשְׁלִיךְ אֶתְכֶם לְתוֹכוֹ. אִם תִּנָּצְלוּ מִן הַכִּבְשָׁן, אֲנִי יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁאַתֶּם נְבִיאֵי אֱמֶת וְנַעֲשֶׂה עַל פִּיכֶם כָּל מַה שֶּׁתֹּאמְרוּ. אָמְרוּ לוֹ: חֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה שְׁלֹשָׁה הָיוּ וְאָנוּ שְׁנַיִם, וְהַנֵּס נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה. אָמַר לָהֶם: יֵשׁ כָּאן שְׁלִישִׁי כַּיּוֹצֵא בָּכֶם אָמְרוּ, יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל. וְהֵם חָשְׁבוּ בְּלִבָּם לוֹמַר, שֶׁעַל זְכוּתוֹ הֵם נִצֹּלִים. הֵבִיאוּ לִיהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן, הִשְׁלִיכוּהוּ עִמָּהֶם לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן. שְׁנֵיהֶם נִשְׂרְפוּ, וִיהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נִצּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלֹא זֶה אוּד מוּצָל מֵאֵשׁ (זכריה ג, ב). וּמִן אַחְאָב וְצִדְקִיָּה, לֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכָל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאַחְאָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ (ירמיה כט, כב). מִי גָּרַם לִרְשָׁעִים אֵלּוּ לִישָּׂרֵף. עַל שֶׁרָצוּ בְּרַגְלֵיהֶם אַחַר הַתּוֹעֵבוֹת וַעֲבֵרוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא (משלי יט, ב). וְאַף עַל פִּי כֵן, גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב (שם). לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא בִשְׁגָגָה, הַנֶּפֶשׁ חָטְאָה. אָמַר הַכָּתוּב, מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז). הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה מִן הַצֶּדֶק בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם לֹא עָוֹן וְלֹא חֵטְא וְהִיא חוֹטֵאת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכָּתוּב מַתְמִיהַּ, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא בִּשְׁגָגָה. וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד קַרְתָּנִי וְאֶחָד בֶּן פַּלְטְרִין שֶׁחָטְאוּ שְׁנֵיהֶם עַל הַמֶּלֶךְ. הֶעֱלוּם לַבִּימָה, רָאָה שֶׁשְּׁנֵיהֶם חָטְאוּ חֵטְא אֶחָד. מֶה עָשָׂה. פָּנָה לַקַּרְתָּנִי, וּלְבֶן פַּלְטְרִין נָתַן אַפּוֹפְּסִין. אָמְרוּ לוֹ בְּנֵי פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ, שְׁנֵיהֶם חָטְאוּ חֵטְא אֶחָד, וְלַקַּרְתָּנִי פָּנִיתָ, וּלְבֶן פַּלְטְרִין נָתַתָּ אַפּוֹפְּסִין. אָמַר לָהֶם: לַקַּרְתָּנִי פָּנִיתִי, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נִמּוּסֵי הַמַּלְכוּת מַה הֵם. אֲבָל בֶּן פַּלְטְרִין, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא עִמִּי וְיוֹדֵעַ עִסְקֵי הַמַּלְכוּת מַה הֵן וְהַחוֹטֵא אֶצְלִי אֵיזֶה דִּין יֵצֵא עָלָיו. אַף כָּךְ, הַגּוּף הוּא קַרְתָּנִי, וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב, ז). וְהַנֶּפֶשׁ, בֶּן פַּלְטְרִין מִלְּמַעְלָה, וְיִפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים (שם), וּשְׁנֵיהֶם חָטְאוּ. לָמָּה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַגּוּף לִהְיוֹת בְּלֹא נֶפֶשׁ. שֶׁאִם אֵין נֶפֶשׁ, אֵין גּוּף. וְאִם אֵין גּוּף, אֵין נֶפֶשׁ חוֹטֵא. לְפִיכָךְ פָּנָה לַגּוּף, וְנָתַן לַנֶּפֶשׁ אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תָּמוּת (יחזקאל יח, ד). לְכָךְ הַכָּתוּב מַתְמִיהַּ, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא בִּשְׁגָגָה מִכָּל מִצְוֹת ה'. מַהוּ בִּשְׁגָגָה. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַחוֹטֵא בִּשְׁגָגָה, כְּאִלּוּ עוֹבֵר עַל מִצְוֹת ה'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְכִי תִּשְׁגּוּ וְלֹא תַּעֲשׂוּ וְגוֹ' (במדבר טו, כב). וְכֵן דָּוִד אָמַר, שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי, גַּם מִזֵּדִים חֲשׂךְ עַבְדֶּךָ וְגוֹ', וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב (תהלים יט, יג-יד), מֵחֵטְא גָּדוֹל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי. וְאִם תַּעֲשֶׂה כֵן, יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי (תהלים יט, טו). מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁכָּל הַחוֹטֵא בִּשְׁגָגָה, נִקְרָא חוֹטֵא. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שִׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. לְפִיכָךְ כְּתִיב נֶפֶשׁ כִּי תֶּחְטָא, לְפִי שֶׁהִיא מִלְּמַעְלָה, וְלֹא כָּתוּב אָדָם. לֶעָתִיד לָבֹא, מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאוֹמֵר לָהּ, לָמָּה עָבַרְתָּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת. וְהִיא אוֹמֶרֶת, הַגּוּף עָבַר עַל כָּל הַמִּצְוֹת, מִיְצִיאָתִי מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא חָטָאתִי. חוֹזֵר וְאוֹמֵר לַגּוּף, לָמָּה חַטָּאתָ. אוֹמֵר לוֹ: הַנֶּפֶשׁ הִיא הַחוֹטֵאת, מִשֶּׁיָּצְאתָה מִמֶּנִּי שֶׁמָּא חָטָאתִי. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מְבִיאָם שְׁנֵיהֶם וְדָנָן כְּאַחַת. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה בְּתוֹכוֹ עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְרִמּוֹנִים בִּכֻּרִיּוֹת. אָמַר הַמֶּלֶךְ, אִם מוֹשִׁיב אֲנִי בֶּן אָדָם רוֹאֶה וּמְהַלֵּךְ לְשָׁמְרוֹ, הוּא אוֹכֵל לְעַצְמוֹ אֶת הַבִּכֻּרִיּוֹת. מֶה עָשָׂה. הוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנַיִם שׁוֹמְרִים, אֶחָד סוּמָא וְאֶחָד פִּסֵּחַ. שָׁמְרוּ הַפַּרְדֵּס, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים וְהֵם מְרִיחִים הַבִּכֻּרִיּוֹת. אָמַר הַחִגֵּר לַסּוּמָא, בִּכֻּרִיּוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס, בֹּא וְהַרְכִּיבֵנִי, נָבִיא וְנֹאכְלֵם. הִרְכִּיב חִגֵּר עַל סוּמָא, הֱבִיאָן וְאָכְלוּ שְׁנֵיהֶם. לַיָּמִים בָּא הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ אֶת הַבִּכֻּרִיּוֹת לֹא מְצָאָן. אָמַר לַחִגֵּר, מִי אֲכָלָן. אָמַר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם. אָמַר לַסּוּמָא, אַתָּה אָכַלְתָּ אוֹתָם. אָמַר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם. הִרְכִּיב הַמֶּלֶךְ אֶת הַחִגֵּר עַל הַסּוּמָא, אָמַר לָהֶם: כְּעִנְיָן שֶׁגְּנַבְתֶּם אֶת הַבִּכֻּרִיּוֹת וַאֲכַלְתֶּם שְׁנֵיכֶם, כָּךְ אֲנִי דָּן אֶתְכֶם. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עוֹשֶׂה, מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ (תהלים נ, ד). יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, זֶה הַנְּשָׁמָה. וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ, זֶה הַגּוּף. וְצָפָה דָּוִד הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת. הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְאָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּשֶׁאַתָּה דָּן אֶת בְּרִיּוֹתֶיךָ, אַל תְּדִינֵנִי כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָּל חָי (תהלים קמג, ב). אֶלָּא צְדָקָה עֲשֵׂה עִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ (שם יז, טו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע שֶׁשּׁוֹלֵט בָּכֶם, הֱיִיתֶם חוֹטְאִים. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו, כו).

וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה (במדבר ה, כא), אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּשֵׁם רַב שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּסּוֹטָה לָמָּה, אַחַת קֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִלָּה וְאַחַת לְאַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִלָּה, לְפִי שֶׁאֵין מֻקְּדָם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְרַבָּנָן אָמְרִין אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה וְאַחַת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה, כֵּיצַד הִיא שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה, בְּאוֹמֵר לָהּ מַשְׁבִּיעַנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹא נִטְמֵאת, וְאִם נִטְמֵאת יָבוֹאוּ בָךְ. (במדבר ה, כא): וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה, פְּרַט לְחֵרֶשֶׁת. (במדבר ה, כא): יִתֵּן ה' אוֹתָךְ, אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁעוֹשִׂים מִדַּת רַחֲמִים אַכְזָרִיּוּת, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּיו"ד ה"א מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, ו): ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, וְכָאן מִדַּת אַכְזָרִיּוּת, (במדבר ה, כא): לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה. יָכוֹל עַצְמָהּ שֶׁל אִשָּׁה לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה, אָמַר (במדבר ה, כא): בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, לוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל נִשְׁבָּעוֹת בָּךְ וְלוֹטוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְאוֹמְרוֹת אִם עָשִׂיתָ חֵפֶץ זֶה יְהֵא סוֹפֵךְ כְּסוֹפָהּ שֶׁל פְּלוֹנִית. (במדבר ה, כא): בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה, תָּנֵי (ספרי נשא יח): הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּסּוֹטָה בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה, מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִלָּה בָּעֲבֵרָה מִשָּׁם הִתְחִלָּה הַפֻּרְעָנוּת, יָרֵךְ הִתְחִלָּה בָּעֲבֵרָה וְאַחַר כָּךְ בֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּתְקַלֵּל הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, וּשְׁאָר הַגּוּף לֹא פָּלַט שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה, כז): וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל, אָדָם הִתְחִיל בַּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ה): וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, לָקוּ תְּחִלָּה, וּשְׁאָר לֹא פָּלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז, כג): וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם וגו'. קְטַנֵּי סְדוֹם הִתְחִילוּ בַּעֲבֵרָה תְּחִלָּה (בראשית יט, ד): וְאַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ וגו', אַף הֵם לָקוּ תְּחִלָּה וּשְׁאָר לֹא פָּלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יט, יא): וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים. פַּרְעֹה הִתְחִיל בַּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, כב): וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ (שמות א, ט י): וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ, הָבָה, הוּא לָקָה תְּחִלָּה וְהַשְּׁאָר לֹא פָּלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ז, כט): וּבְכָה וּבְעַמְּךָ. מְרַגְּלִים הֵם הִתְחִלּוּ בַּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יג, לב): וַיֹּצִיאוּ דִבַּת הָאָרֶץ, אַף הֵם לָקוּ תְּחִלָּה וּשְׁאָר לֹא פָּלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, לז): וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ, וְאוֹמֵר (במדבר יג, לה): אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה. שְׁכֵנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵם הִתְחִילוּ בַּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יב, יד): כֹּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי, אַף הֵם לָקוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יב, יד): [לכן] כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם. נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הֵם הִתְחִילוּ בַּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג, טו): כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלָיִם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ, אַף הֵם לָקוּ תְּחִלָּה וּשְׁאָר לֹא פָּלְטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כט, כב): וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה.