מדרש על ירמיהו 32:44

פס'. כי יקח איש אשה. מלמד שהאשה מתקדשת בכסף דכתיב כי יקח איש אשת. ולקיחה זו קנייה. כענין (ירמיהו ל״ב:מ״ד) (קלא) לך את שדי אשר בענתות. וכתיב התם שדות בכסף יקנו. ובעלה. מלמד שנקנית בביאה. ובשטר מנא לן כדאמרי' במסכת קדושין ומה כסף שאינו מוציא מכניס. שטר שמוציא אינו דין שמכניס. וכן הוא אומר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. הקיש הוויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הוויה בשטר וכו' במסכת קידושין. והיה אם לא תמצא חן בעיניו. יכול על חנם ת״ל כי מצא בה ערות דבר. מחלוקת בית הלל ובית שמאי במסכת גיטין. בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא״כ מצא בה ערות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו. ת״ל דבר. ומה ת״ל ערות דבר. שלא תאמר הואיל ומשום ערות דבר נתגרשה לא תהא מותרת לינשא מק״ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן. כי מצא בה ערות דבר. והיתה לאיש אחר. הכתוב קראו אחר שאינו בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו. וכתב לה. לשמה. מיכן אמרו כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. ספר. מלמד שצריך שרטוט כספר. כריתות. ספר כורתה מבעלה ואין דבר אחר כורתה. ספר כריתות. שיהא כריתות. כיצד האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם ושלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות. עד שלשים יום הרי זה כריתות. המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מאיש פלוני אינה מגורשת. ואע״פ שרבי אליעזר היה מתיר אין הלכה כדבריו. ונתן בידה. ברשותה בחצירה בקלתה. בכל מקום שהוא רשותה מגורשת. וכן אם הגיע הגט ביד שלוחה הרי זו בידה קרינא ביה ששלוחו של אדם כמותו. ושלחה מביתו. (כיון שנתן לה גיטה ושלחה מביתו וכו'). מפרש בפרק הזורק גט לאשתו בגטין. המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. והלכה כרבי אליעזר בגיטין דאמר אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. ועדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה. והלכתא אין מונין לגט אלא משעת (כתיבה) ובענין שתשהה אחר שנכתב גיטה שלשה חדשים. המביא גט וחלה. משלחו ביד אחר. והשולח גט לאשתו עד שלא הגיע לידה יכול לבטלו משהגיע לידה אינו יכול לבטלו. ואין ביטול הגט (אלא) בפני שנים שהלכה כרב נחמן. ואם ביטל הגט ולא נתייחד עמה חוזר ומגרש בו. ואע״פ שאמרו כתובת אשה בזיבורית אם כתב לה עידית גביא עידית והני מילי איניש דיליה אבל מית אע״ג דכתב עידית גביא זיבורית. ויתומים שאמרו חכמים בין קטנים בין גדולים בין לשבועה בין לזיבורית. ובין איש לאשה הויין שליח לקבלה או להולכה. והלכתא כרב דאמר אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה. ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו במעלי שבתא ולא הספיק ליתנו לה למחר תקף ליה עלמא אתא לקמיה דרבא אמר להו ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותחזיק ביה. דתנן נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. וגט שלא בא ליד אשה עד שמת בעלה אינו גט והמשלח גטו ממקום רחוק נותן אותו לה בחזקת שהוא קיים. וצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. והלכה גט מעושה בישראל כשר ובגוים היו חובטין אותו ואומר לו עשה מה שישראל אומר לך כשר והני מילי כדין ושלא כדין אפילו ריח הגט אין בו. היה הבית של שניהם היא נדחית מפניו שנאמר ויצאה מביתו. ולא תנשא בשכונתו: פירוש מחלוקת דבית שמאי ובית הלל. ושאמר רבי עקיבא אפילו מצא אחרת נאה ממנה לא קשיא הא בזוג ראשון הא בזוג שני. דאמר רבי אלעזר כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר (מלאכי ב׳:י״ג) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה'. וכתיב (שם) על כי ה' העיד בינך ובין (אשתך) [אשת נעוריך) וגו'. ולא לכתוב גיטא והדר ליחתוך מגילתא משום דכתיב וכתב ונתן. שיעור מגלת הגט זרת וגודל. והכותב אל יערב אות באות. ואל ימחוק בו אות ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה. ובשתים שורות יכתוב הזמן ושם האיש ושם האשה ושם המדינה. ועיקר הגט יכתוב בשורות אחרות הכל שנים עשר שורות. קוצב מגלה באורך זרת וגודל ורוחב כחצי זה השיעור. וחורט שנים עשר שורות. בשתים הראשונות כותב הזמן ושם האיש ושם עירו ושם אשתו בכך בשבת בכך לירח פלוני בכך לבריית עולם במנינא וכו'. בשטרות מצוי. וחותמין שני עדים בשתי שורות זה לפני זה:

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר (רות ד, ז), רַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָא בְּיִשְׂרָאֵל, בְּגוֹ אַפַּיָּיא דְיִשְׂרָאֵל לְשֶׁעָבַר הָיוּ מְקַלְּסִין עַל הַגְּאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וְעַכְשָׁיו עַל הַתְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כ): וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב, אֵין לְךָ מְנֻוָּל וּמְשֻׁקָּץ וּמְשֻׁנֶּה כְּשׁוֹר בְּשָׁעָה שֶׁאוֹכֵל עֵשֶׂב. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ קוֹנִין בְּמִנְעָל וּבְסַנְדָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, חָזְרוּ לִהְיוֹת קוֹנִין בִּקְצָצָה, וּמַהוּ דִּין קְצָצָה, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין כָּל מִי שֶׁהוּא מוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְגוֹי הָיוּ קְרוֹבָיו מְבִיאִין חָבִיּוֹת מְלֵאוֹת קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמְשַׁבְּרִין בִּפְנֵי הַתִּינוֹקוֹת וְהַתִּינוֹקוֹת מְלַקְּטִין וְאוֹמְרִים נִקְצַץ פְּלוֹנִי מֵאֲחֻזָּתוֹ. הֶחֱזִירָהּ, הָיוּ אוֹמְרִים חָזַר פְּלוֹנִי לַאֲחֻזָּתוֹ. כָּךְ, כָּל מִי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ הָיוּ הַקְּרוֹבִים מְבִיאִין חָבִיּוֹת מְלֵאוֹת קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְשׁוֹבְרִין לִפְנֵי הַתִּינוֹקוֹת וְהַתִּינוֹקוֹת מְלַקְּטִין וְאוֹמְרִין אָבוּד פְּלוֹנִי מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ. גֵּרְשָׁהּ, הָיוּ אוֹמְרִין חָזַר פְּלוֹנִי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ. חָזְרוּ לִהְיוֹת קוֹנִין בְּמִנְעָל וּבְסַנְדָּל, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, חָזְרוּ לִהְיוֹת קוֹנִים בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וּשְׁלָשְׁתָּן כְּתוּבִין בְּפָסוּק אֶחָד (ירמיה לב, מד): שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, הֲרֵי כֶסֶף. וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם, הֲרֵי עֵדֵי הַשְּׁטָר. (ירמיה לב, מד): וְהָעֵד עֵדִים, הֲרֵי עֵדֵי חֲזָקָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין כֶּסֶף נִקְנֵית פָּחוֹת מִשְׁוֵה פְּרוּטָה כֶּסֶף, וְאֵין קַרְקַע נִקְנֵית בְּפָחוֹת מִשְׁוֵה פְּרוּטָה. מִלְּתֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא פְּלִיגָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל שְׁקָלִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה, סְלָעִים. וּבַנְּבִיאִים, לִיטְרִין. וּבַכְּתוּבִים, קַנְטֵרִין. אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן פָּזִי חוּץ מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן שֶׁהָיוּ קַנְטֵרִין, וְלֹא דָמֵי, הָכָא כְּתִיב כֶּסֶף, וּמַה דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, שְׁקָלִים. וּדְלֹא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הִלּוּךְ קָנָה, דְּתָנֵי אִם הָלַךְ בַּשָֹּׂדֶה בֵּין לְאָרְכָּהּ בֵּין לְרָחְבָּהּ, קָנָה עַד מָקוֹם שֶׁהָלַךְ, כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּחֲזִיק, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ לַחֲבֵרוֹ כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ קָנָה.

נתתי כסף השדה קח ממני. תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, בכסף מנלן אמר חזקיהו דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים (ירמיה לב מד). ואימא עד דיהיב כספא לא קני עד דיהיב ליה שטרא, מי כתיב בכסף ובספר יקנו, אלא בכסף הוא דקנו ושטרא ראיה בעלמא הוא. בשטר מנלן, אי אמרת מהאי קרא הא אמרת שטרא לראיה בעלמא הוא, אלא מהכא, דכתיב ואקח את הספר המקנה (ירמיה לב יא). אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל במכר אע"פ שכתב לו שטר לא קנה עד שיתן לו דמים, מכאן שכותבין שטר על המכר, אע"פ שנתן דמים לא קנאו עד שיכתוב לו שטר, ואם פירש הקונה ואמר אי בעינא בכספא איקני דאי בעי' למיהדר בי לא מצית הדרי, ואי בעינא בשטר אקני דאי בעינא למיהדר בך הדרנא דבריו קיימין. והמוכר שדהו מפני רעתה, אם כתב לו על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, שדי מכורה לך, שדי נתונה לך במתנה, הרי זו מכורה ונתונה. רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו, ולמה כתיב בלשון מכר כדי ליפות כחו. בחזקה מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם (ירמיה מ י), במה תפשתם בישיבה, דבי ר' ישמעאל תנו וירשתם אותה (דברים יא לא), בישיבה. וחזקת קרקע ג' שנים, וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, ולפי שלא הגיענו למקור לא הארכנו במשפטה. וחזקת המתנה והתמורה והחלוקה ונכסי הגוי והגר אי רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ כל שהוא הוי חזקה: