מדרש על ירמיהו 49:38

קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי, רַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָא בִּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, שֶׁהָיוּ מְאַהֲבִין אוֹתִי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן. הֵמָּה רִמּוּנִי, גַּם הֵמָּה רִמּוּנִי, לֹא זָזוּ מִתְנַבְּאִין עָלַי שֶׁקֶר עַד שֶׁהִגְּלוּ אוֹתִי מִמְּקוֹמִי, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יד): וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים, מַדּוּחִם כְּתִיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי פָּתַר קְרָיָא בִּנְבִיאֵי הָאֱמֶת, שֶׁהָיוּ מְאַהֲבִין אוֹתִי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵמָּה רִמּוּנִי, שֶׁהָיוּ מְרַמִּין בִּי וְאוֹמְרִים לִי הַפְרִישׁוּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, וְכִי יֵשׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת בְּבָבֶל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְאַהֲבֵנִי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר (ירמיה לא, כ): הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, הִצַּיְינִי בְּמִצְווֹת, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין בָּהֶם. (ירמיה לא כ): שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, זֶה חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קלז, ה): אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְּסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתָּ, אָמַר רַבִּי חִיָּא הָלָכְתִּי כְּתִיב. אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל מַה כְּתִיב (ישעיה מג, יד): לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה. גָּלוּ לְעֵילָם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, דִּכְתִיב (ירמיה מט, לח): וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם. גָּלוּ לְיָוָן שְׁכִינָה עִמָּהֶם, דִּכְתִיב (זכריה ט, יג): וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וגו', לְכָךְ כְּתִיב דֶּרֶךְ הָלָכְתִּי, דָּבָר אַחֵר, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה רְאוּ בְּאֵילּוּ דְרָכִים הֲלַכְתֶּם, וַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב (ירמיה לא, כ): שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וּמִיָּד אַתֶּם חוֹזְרִין לְעָרֵיכֶם, דִּכְתִיב (ירמיה לא, כ): שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה.

פרשה א': כתיב תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וגו' (ישעיה נ"ה י"ג) תחת המן הרשע שעשה עצמו ע״ז כדכתיב ובכל הנעצוצים (שם ז׳ י״ט), יעלה מרדכי שנקרא ראש לבשמים, ותחת הסרפד זו ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף בית המקדש, יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, והיה לה' לשם זו מקרא מגילה, לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים (עי׳ מגילה י' ע״ב). הוא אחשורוש, כל מקום שנאמר הוא פלוני, אם הוא צדיק הוא מתחלתו ועד סופו ואם הוא רשע הוא מתחלתו ועד סופו, וכן כתיב הוא משה ואהרן, צדיקים היו מתחלתן ועד סופן, הוא ענה אשר מצא את הימים (בראשית ל״א כ״ד) הוא רשע כל ימי חייו, הוא דוד הקטן (ש״א י״ז ד') הוא צדיק כל ימיו. וכשם שהיה מקטין עצמו קודם מלכותו לפני מי שגדל ממנו בחכמה כך אחר מלכותו (עי' ברכות ד' ע״א). דבר אחר הוא אחשורוש להודיע שאין אחשורוש זה הנזכר בדניאל, בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש (דניאל ט׳ א'), לפי שאחשורוש של זמן המן לא היה בן מלך. המולך, שמלך מעצמו, כלומר שלא מלך אלא מרוב עשרו. — מהודו ועד כוש, יש אומרים הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם ומלך על שני קצוות העולם, וי״א כי הודו וכוש בקצה העולם והיתה זו קרובה לזו וכמו שמלך על אלו כך מלך על כל העולם (מגילה י״א.). —שבע ועשרים ומאה מדינה, בתחלה מלך על שבע ואח"כ על עשרים ואח"כ על מאה לכך הזכירן כאן בזה הסדר. —כשבת המלך אחשורוש, אמרו חז״ל בשעה שמלך אחשורוש בקש לישב על כסא שלמה, אמרו ישראל לפני הקב״ה מקום שהיה שלמה יושב ודן דין אמת זה הרשע יושב שם, עשה למען שמך הגדול ואל תנבל כסא כבודך—ולא היה יכול לישב עליו. והאיך נמצא זה הכסא במדי? לאחר מיתת שלמה עלה שישק מלך מצרים ונטלו בכתובתה [של בת פרעה] והביאו למצרים, ואח״כ בא סנחריב ונטלו והביאו לא״י כשבא להלחם בירושלם, וכשיצא מלאך ה' והכה במחנה אשור יצאו ישראל ובזזו מחנהו וכל כסף וזהב שלו ומצאו הכסא והשיבוהו למקומו, וישב עליו חזקיה ונטל הכבוד שהיה ביד שלמה ונתנשא מלכותו למעלה ככתוב ויצלח חזקיה בכל מעשהו (דהי״ב ל״ב ל׳), ובשלמה כתיב והמה מביאים איש מנחתו ובחזקיה כתיב בעת ההיא שלח מרודך בלאדן וגו׳ וישבו על אותו כסא חזקיה ומנשה ואמון ויאשיהו, ולפניהם ישבו עליו שלמה ורחבעם. ובימי יאשיהו עלה פרעה מלך מצרים ונלחם עם יאשיהו ונטל הכסא והביאו למצרים, ובקש לישב עליו ולא היה יודע מנהגו והכהו הארי על יריכו והיה צולע לכך נקרא פרעה נכה. וכשנלחם נבוכדנצר עם פרעה מלך מצרים ולקח ארצו נטל הכסא והוליכו לעילם המדינה, והיינו דכתיב ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מ״ט ל״ח), ולא היה יכול לישב עליו, וכשראה כך שלח לאכסנדריא שלו (עיר הבירה במדינתו) והביאו לו חרשים ועשו לו כסא כפי שכלו אבל לא כמו כסא שלמה מפני שנעשה ברוח הקדש, שנאמר וישב שלמה על כסא י״י וגו׳ (דהי״א כ״ט כ״ג). —בשנת שלש למלכו, נחלקו חז״ל בזה הפסוק, יש מי שאומר שחכם היה שעשה משתה בראשונה לכל אנשי המדינות הרחוקות מפני שאנשי עירו לא יוכלו למרוד בו מפני שהיה מצוי עמהם תמיד והם ברשותו, לכן הקדים אנשי המדינות הרחוקות, ויש מי שאמר מלך טפש היה לפי שהיה צריך לכבד אנשי עירו בתחלה ובהם יוכל לכוף אנשי המדינות האחרות ולא עשה כהוגן (עי׳ מגילה י״א). —חיל פרס ומדי, שני משפחות היו והיה ברית ביניהם מקדם שאם יהיה מלך ממשפחת פרס שיהיו השרים ממשפחת מדי כדי שתהא יד כולם עליונה במלכות. —ובמלאות הימים האלה, בא המן הרשע וסיפר לשון הרע על ישראל, אמר למלך אומה זו משונה במעשיהם, אם רצונך תאבדם, אמר לו ומה נעשה כי אלהיהם גדול הוא ויש לנו ללמוד מפרעה, אמר לו המן אלהיהם שונא זימה, עשה להם משתה וגזור עליהם שיבואו למשתה ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש, ומיד אלהיהם כועס עליהם. כיון ששמע זה מרדכי, אמר להם אל תלכו לבית המשתה כדי שלא יהא לשטן פתחון פה עליכם, ולא הקשיבו לו. —ביום השביעי וגו׳, יום שבת היה, ועד יום שביעי לא היה טוב לבו? אלא [יום שבת היה] למפלתה של ושתי הרשעה שהיתה גוזרת על בנות ישראל שתבואנה ערומות ועושות בהן מלאכה בשבת, לכך נגזר עליה שתשחט ערומה בשבת. ויש אומרים שמפני שבא גבריאל ועשה לה זנב לפיכך לא באה אל המלך. —ויקצוף המלך מאד, לפי שאמרה ושתי לסריסים לכו ואמרו למלך, שאבא היה שותה יין לנגד אלף אנשים, שנאמר ולקבל אלפא חמרא שתי (דניאל ה׳ א׳) והוא במעט יין שהוסיף נשתכר בו. לפי שהיתה ושתי בת בלשצר, וצוה המלך וקראו לחכמי ישראל ואמר להם דנו דין זה, שנאמר ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים, אלו ישראל שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. מיד נתיעצו חכמי ישראל ואמרו אם נגזור עליה שיהרגנה, למחר כשיצא היין מראשו יכבד עליו מותה ויצוה להרגנו, ואם נאמר שאינה חייבת מיתה יאמר שאנו מזלזלין במלכות, ויבואו לפניו ויאמרו לו אדונינו המלך מיום שגלינו מארצנו נטלה עצה וחכמה ממנו ואין אנו יודעים לדון דיני נפשות, אבל שלח בשביל זקני מואב שהם שלוים ושקטים בארצם כיין תשקוט על שמריו, לפי שלא גלו ממקומם, והם ידונו עליה מה שהיא חייבת, שכך אמר הכתוב, שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר (ירמיה מ״ח י"א, עי׳ מגילה י״ב ע״ב). ויצו המלך ויבואו אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש שהם חכמי מואב, ואמר להם כדת מה לעשות במלכה ושתי, ולא ענו אותו הששה שהיו גדולים, אבל המן שהיה קטון שבהם והוא ממוכן—ולמה נקרא שמו ממוכן שהיה מוכן לפורעניות, מכאן שהדיוט קופץ בראש—דן עליה הריגה והרגוה מיד, ומפני שהיתה כלילת יופי צוה לצור צורתה בכותל כדי שלא תמלוך אשה במקומה אלא יפה כמותה. וישלח ספרים להיות כל איש שורר בביתו, אמרו העמים השומעים הכתבים, בודאי המלך אחשורוש שוטה הוא כי לא צוה עלינו דבר חדש ולא הודיענו אלא מה שהוא מנהגנו מימי קדם ומנהג כל הארץ, והוא דברי חז״ל פשיטא קרחא בביתיה פרדשכא להוי (עי׳ מגילה י״ב ע״ב). ואמרו חז״ל לולי אגרות ראשונות לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, לפי כששלח להם כתבים להרוג את ישראל פחדו ולא מלאם לבם להרגם מפני הכתבים הראשונים כשנהרגה ושתי וצוה להיות כל איש שורר בביתו, וכן יעשו היהודים יקהלו ויעמדו על נפשם וילחמו. ושמא תאמר יצאו מן הכלל וישתמדו לע״ז כבר צוה להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו.

תנא בסדר עולם למה נמנו שני דריוש המדי שהוא בן ס"ב שנה במלכו, לפי שכיון שהגלה נבוכדנצר את יהויכין בשנה ההוא נולד שטנה של בבל, שהרי מגלות יהויכין עד שנהרג בלשצר ס"ב שנה, כי ח' שנים מלך קודם לכן, וזהו שאמרו חז"ל במס' מגילה כ"ג דאויל מרודך גמירא, אבל הענין נראה כי כ"ג שנים מלך מכח הפסוק שאמר ועבדו אותו [כל הגוים] ואת בנו [ואת בן בנו] (ירמיה כז ז), והוא אויל מרודך ובלשצר, ומה שאמר דניאל לבלשצר נבוכדנצר אבוך (דניאל ה יא), הוא זקינו ומה שכתב בשנת שלש למלכות בלשצר חזון נראה אלי אני דניאל אחרי הנראה אני בתחלה (שם ח א), החלום הראשון בשתא חדא לבלשצר וראה, וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב (שם ז ה), אלו הפרסיים שאוכלים ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ואין להם מנוחה כדוב, ותלת עלעין בפומא בין שינא, וכן אמרין לה קומי אוכלין בשר שגיא (שם), בשר שגיא זה עושר המלכות אשר היה לפניו כל מה שקבץ נבוכדנצר, ואויל מרודך ובלשצר ודריוש המדי, מצא אחשורוש, ותלת עלעין הם ג' מלכים שהיו עתידין למלוך מפרס, כענין החלום השני שראה בשנת ג' לבלשצר כשהיה בשושן הבירה אשר בעולם המדינה, על שם שהמלכות של כשדים היתה חוזרת למדי, לכך ראה שהיה בשושן אשר בעילם, וכן הוא אומר ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מט לח), על שנשתעבדו ישראל תחת ידי מדי אחרי מלכות כשדים, והמלאך מגיד לדניאל, שנאמר האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס (דניאל ח כ), אלא שהחלום הזה נאמר בו ואתה סתום החזון כי לימים רבים (שם שם כו), ולבסוף כתיב ואשתומם על המראה ואין (מגיד לי) [מבין] (שם ח כז), והקרנים של איל שפירש לו כי הם מלכי מדי ופרס, תחילה מלך דריוש המדי הוא הקרן הראשונה, ואחריה מלכות פרס כורש וארתחשסתא, ואחשורוש שנשא את אסתר ודריוש, ומלכות אלו הג' נקרא מלכות ארתחשסתא כי ארתחשסתא הוא שם מלכות פרס, כמו פרעה על שם מלכות מצרים, אבימלך על שם מלכות פלשתים, ולכל אחד וחד שמו, לכך אמרו רז"ל במס' ר"ה הוא [כורש הוא] דריוש הוא ארתחשסתא, וראיה לדבריהם ותלת עלעין בפומא כורש ואחשורוש ודריוש, וארתחשסתא הוא שם המלכות, ועוד ראיה לדבריהם, שנאמר הנה עוד שלשה מלכים עומדים לפרס (דניאל יא ב), חוץ מדריוש המדי, והם כורש ואחשורוש ודריוש, והרביעי יעשיר עושר גדול (שם), זה דריוש שנקרא ארתחשסתא, והוא ג' לפרס, וד' למדי, וזה שנאמר על ידי ישעיה חזות (קשות) [קשה] הוגד לי, (ישעיה כא ב), כי ראה אורך הגלות אחרי מלאת למלכות בבל שבעים שנה, שנאמר עלי עילם צורי מדי (ישעיה שם), ואומר ערוך השלחן וגו' ויקרא אריה על מצפה וגו', והנה זה בא רכב איש צמד פרשים (שם כא ה ז ח), הם מלכי מדי ופרס דריוש המדי וכורש ואחשורוש, ודריוש המדי הוא אשר נבנה הבית בימיו, כי בשנת אחת לכורש העביר קול בכל מלכותו לאמר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו וגו' (עזרא א ג). לקיים מה שנאמר כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיה כט י), ועלו ולא הניחום צרי יהודה, וכתיב בס' דניאל ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך (דניאל א כא), וכתיב בשנת שלוש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל וגו' (שם י א), מהו ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש, מלמד שנזקן ונמנע מבית המלכות וישב לו בביתו, וכורש מלך ג' שנים מקוטעות, וכתיב במלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים (עזרא ד ו), ובימי ארתחשסתא הראשון נבטלה מלאכת הבית, ככתוב בס' עזרא ובימי ארתחשסתא כתב בשלם מתרדת (עזרא ד ז), עד ובטילו המו (שם שם כג), למדנו שהוא אחשורוש הוא ארתחשסתא הרשע, כי משמתו שניהם בטילו עבודת הבית, ובימי דריוש מלך פרס שהוא נקרא ארתחשסתא הגדול, נתן להם רשות לבנות, שנאמר באדין בטלת עבודת בית אלהא די בירושלם והות בטלה עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס (שם ד כד), ונקא דריוש הגודל כורש על שם שקיים דברי כורש מלך ראשון של פרס, שהעביר קול בכל מלגותו ואמר כל ממלכות הארץ נתן לי [ה'] אלהי השמים (עזרא א ב), ודריוש היה שמו ארתחשסתא על שם המלכות, וארתחשסתא הראשון שביטל את מלאכת בית ה', והוא אחשורוש שכתוב בו בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יהודה וירושלים (שם ד ו), ואין בדבר שום ספק, כי שלשה מלכים בלבד עמדו לפרס, ואם תחשוב ארתחשסתא הראשון, וארתחשסתא האחרון, הרי ה' מלכים לפרס, ובכל החזיונות אתה מוצא ג' מלכים לפרס, ומה שאמר הרביעי, רביעי לדריוש המדי, וכתיב ותלת עלעין (דניאל ז ה), זה דריוש הפרסי שהוא ארתחשסתא מלך ל"ב שנה, גם מיום אשר צוה אותי להיות פחם בארץ יהודה משנת עשרים ועד שנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך (נחמיה ה יד), הוא הוא דריוש שבשנה ראשונה למלכו ניתן רשות לישראל לבנות הבית, טול עתה משנהרג בלשצר עשרים שנה לדריוש המדי, וג' לכורש, וי"ד לאחשורוש, שנאמר בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל (אסתר ג ז), בי"ג שנה לאחשורוש לשנה הבאה נתלה המן. והמגלה נקבעה בשנת י"ד לאחשורוש, שנאמר לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית (שם ט כט), בשנה שניה פשטה בכל העולם, הרי י"ט שנה שחסרו למלאות לחרבות ירושלים, כי ממלכות נבוכדנצר עד חרבות ירושלים י"ט שנה, מכיבוש יהויקים עד גלות יכניה, ועוד י"א שנה עד חורבן הבית בימי צדקיהו הכל י"ט שנה, והשלימום דריוש המדי ושלשה מלכים של פרס, כורש ואחשורוש ודריוש, הוא ארתחשסתא הגדול, ולפי שהיו שנים מקוטעות בין מלך למלך, הוצרכה עוד שנה להשלמת הע' לחרבות ירושלים, עמד דריוש הגדול והשלימם, למדנו כי מגלת אסתר קדמה לבנין הבית שתי שנים, וכשם שהעמיד השם את המן כדי להחזיר את ישאל למוטב, כך יעמיד השם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירם למוטב לפני ביאת משיח בן דוד, והם הם חבלי משיח שיעמדו האומות על ישראל בעת מנין נפ"ץ, שהוא לקץ הימים שנים אלף לגלותינו, מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו: