מדרש על משלי 10:20

קרבנו קערת כסף אחת - כסף על שם כסף נבחר לשון צדיק (משלי י׳:כ׳), והיא נעשית כנגד אדם הראשון. שלשים ומאה משקלה - כנגד שת בנו שנולד לק״ל שנה, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה וגו', וכנגד שני יעקב, שנאמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (בראשית מ״ז:ט׳), וכנגד שני ימי יהוידע שהיו שנותיו ק״ל. מזרק אחד כסף - כסף נבחר לשון צדיק, והוא נעשה כנגד נח. שבעים שקל, למה לא ששים ולא שמונים? לפי שמתחלת הספר בראשית עד ועפר תאכל ע׳ פסוקים, וכן מתחלת ס׳ בראשית עד על גחונך תלך, ע׳ שמות. ויחי קינן שבעים שנה, הוא רביעי לדור ראשון. ע׳ אומות מבני נח כנגד שבעים שנה שהיה לתרח כשהוליד לאברהם, שנאמר ויהי תרח שבעים שנה וגו׳, ושנים היו בשני דורות של ע׳ שנים. קינן בדור הראשון, שנאמר ויחי קינן שבעים שנה וגו׳, ותרח בדור שני, אברהם בן ע׳ שנה בברית בין הבתרים [כאמור בסדר עולם רבא]. ד״א, כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד, שנאמר ויבכו אותו מצרים שבעים יום. במשה רבינו כתיב, ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שמות כ״ד:א׳), וכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר י״א:ט״ז). שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם ע׳ פסוקים, ואלו הם: הנחש והמן הרשע, מבראשית עד ארור ע׳ פסוקים, ומאחר הדברים עד ויתלו את המן ע׳ פסוקים, כאשר יסד הפייטן לתכלית שבעים נתלה על חמשים (בפיוטי הקליר לפ׳ זכור). ושבעים המזרק האחד - כנגד שבעים נפש, שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, וכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאים מצרימה שבעים. כמו כן חיי דוד המלך שבעים. ואלו שבעים שנה חסרו מאדה״ר, כי אדם חי תתק"ל שנה, והקב״ה אמר לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו וגו', ויומו של הקב״ה אלף שנים וכו׳. במשכן ע׳ עמודים הוו, ואלו הן: כ׳ בדרום, כ׳ בצפון, ד׳ במערב והם הקרשים, ד׳ במזרח, וד׳ בפרכת, וה׳ בפתח המשכן, ואחד עמוד הענן - הרי שבעים. ע׳ אמה היה המשכן כנגד ע׳ ימים טובים שנתן הקב״ה לישראל, ואלו הן: ז׳ ימי פסח, וח׳ ימי החג, ור״ה, ויוהכ"פ, וחג שבועות, ונ"ב שבתות - הרי שבעים. ע׳ כלים היו במקדש, ואלו הן: ארון, כפורת, כרובים (שנים), שלחן, כפות, קשות, מנקיות (שנים) - הרי תשעה. במנורה היו כ״ב גביעים, ט׳ פרחים, י״א כפתורים, ג׳ רגלים, ז' קנים, ז׳ נרות, מלקחים ומחתות, עולה שבעים (עי׳ מנחות כ״ב ע״ב ורמב"ם הל׳ בית הבחירה). שבעים סנהררין היו. מבית ראשון עד בית שני (יב"ב) שבעים שנאמר שבועים שבעים וגו׳ (דניאל ט׳:כ״ד). שבעים שמות להקב״ה, שבעים שמות לישראל, שבעים שמות לירושלם, שבעים שמות לתורה (עי׳ שה״ש רבה, ופי׳ ריקאנטי לפ' בהעלתך). כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה מאמרות שברא בהן העולם וכנגד עשרת הדברות ועשר ספירות ועשר אצבעות. ומן אדם עד נח עשרה דורות, ומנח עד אברהם עשרה דורות, עשרה שליטים באדם, עשר תולדות בתורה (באמת יש י״ב תולדות, עי׳ במד"ר פ״ב), עשרה נסיונות נתנסה אברהם. פר אחד כנגד אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, איל אחד כנגד יצחק שנפדה באיל, כמו שנאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו׳, כבש אחד כנגד יעקב, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיהו נ׳:י״ז). ושעיר אחד כנגד יוסף, שנאמר וישחטו שעיר עזים. ולזבח השלמים בקר שנים - כנגד משה ואהרן. אילים חמשה - כנגד חמשה איתני העולם בני זרח זמרי איתן הימן וכלכל ודרדע (דהי״א ב׳ ד) - כלם חמשה.

[ו] ר' יודן פתח כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט (משלי י:כ). כסף נבחר לשון צדיק, זה יעידו הנביא. לב רשעים כמעט, זה ירבעם, הדה היא דכת' והנה איש אלהים בא מיהודה בדבר י"י וגומ', ויקרא על המזבח בדבר י"י ויאמר מזבח מזבח (מלכים א' יג:א, ב), ולמה מזבח מזבח שני פעמים, א"ר אבא בר כהנא מזבח שבבית אל ומזבח שבדן. מה קרא עליו, הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך (שם, שם), ועצמות ירבעם ישרפו עליך אין כתיב כן, אלא ועצמות אדם ישרפו עליך (שם, שם), מלמד שחלק כבוד למלכות, דכ' ויהי כשמע המלך את דבר איש האלהים אשר קרא על המזבח בבית אל וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו (שם, שם). ר' חונא בשם ר' אידי, חס המקו' על כבודו של צדיק יותר מכבודו, עומד ומקריב לע"ז ולא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו, הדה היא דכת' ותיבש ידו אשר שלח עליו (שם, שם). ויען המלך ויאמ' אל איש האלהים חל נא את פני י"י אלהיך והתפלל בעדי (מלכים א' יג:ו). תרין אמורין. חד אמ', אלהיך ולא אלהי. וחרנא א', באילו הפנים הוא קורא אותו אלהי ועומד ומקריב לע"ז והוא קורא אותו אלה', אעפ"כ ויחל איש האלהים את פני י"י ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה (שם, שם). מה הוא כבראשונה, ר' ברכיה ר' יודא בר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אם תכתוש את האויל במכתש של חרשין אין את מועיל ממנו, מה בראשונה עומד ומקרב לע"ז אף בשנייה עומד ומקרי' לע"ז. ד"א כסף נבחר לשון צדיק (משלי י:כ), זה הקב"ה שהיבחיר את לשונו למשה וא' כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל:יב).

ויהי דבר ה' אל יונה בן אמיתי לאמר קום לך אל נינוה. יתברך וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה שרחמיו מרובים על כל מעשיו, שבשעה ששגר יונה אל נינוה להתנבאות עליה לא נזדמן לו אלא במדת רחמים כדי להודיע כחו וגבורתו בים, שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה. משל למלך ב״ו שמתה אשתו כשהיא מניקה ובקש אשה מינקת להניק את בנו, מה עשתה מינקתו של מלך הניקה את בנו וברחה, כיון שראה המלך ששכחה והניחה את בנו כתב אגרת לתפשה ולחבש אותה בבית האסורים למקום שיש בו נחשים ועקרבים. לימים עבר המלך על הבור שנחבשה שם והיא צועקת ובוכה למלך מן הבור, נתגלגלו רחמיו של המלך עליה והפקיד לשלוחו להעלותה ולהחזירה, אף יונה כיון שברח מפני הקב״ה הסגיר אותו בים במעי הדגה עד שצעק לפני הקב״ה והוציאו. ולמה ברח יונה? שפעם ראשונה קודם לכן שלחו הקב״ה להשיב את בני ישראל ועמדו דבריו והשיב את גבול ישראל וגו׳ (מ״ב י״ד כ"ה) וכו', ויונה מרוב זריזות לברוח נתן כל שכר האניה והקדימו בשמחת לבו שנאמר ויתן שכרה וירד לבוא עמהם תרשישה. אמר ר׳ יוחנן שנתן שכרה של הספינה כולה, רבי אומר שכרה של ספינה ארבעים אלפים דינרי דהבא, פרשו מהלך יום אחד וכו׳, שנאמר והאניה חשבה להשבר, ולא אניות אחרות שבים, וכל כך למה כדי להודיע כחו וגבורתו של הקב״ה שהוא מושל בשמים ובארץ ובים ואין בל בריה יכולה להסתר מפניו. ר׳ חנינא אומר משבעים אומות היו בה וכו׳ והיה יונה שלשה ימים במעי הדג ולא התפלל, אמר הקב״ה אני הרחבתי לו מקום במעי הדג כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל לפני, אני מזמין לו דגה מעוברת בשלש מאות וששים וחמשה אלפים דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני, שאני מתאוה לתפילתן של צדיקים. באותה שעה זימן לו הקב״ה דגה מעוברת והלכה אצל הדג אמרה הדגה לדג איש נביא שבמעיך שיגרני הקב״ה לבלעו, אם אתה פולטו מוטב ואם לאו אני בולעך עמו, אמר לה הדג לדגה מי יודע זה שאתה אמת אמרת, אמרה לויתן יודע. הלכו שניהם אצל לויתן אמרה לו דגה ללויתן מלך על כל דגי ימים! אין אתה יודע ששגרני הקב״ה אצל דג זה לבלוע הנביא שבמעיו? אמר לה הן, אמר לו דג ללויתן אימתי? אמר לו בשלש שעות אחרונות כשירד הקב״ה לצחק בי שמעתי כן, פלטו הדג ובלעה אותו הדגה. כיון שנכנס לתוך מעיה היה מצטער בצער גדול מתוך הטינוף ומתוך זוהמתה של דגה, מיד כיון לבו לתפלה לפני הקב״ה ויתפלל יונה אל ה׳ אלהיו ממעי הדגה. אמר לפניו רבש״ע אנה אלך מרוחך ואנה אברח מפניך, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, אשא כנפי שחר אשכנה בתחתיות ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך. שוב אמר רבש״ע אתה הוא מלך על כל הממלכות, אתה אדון מושל על כל רוזני תבל, כסאך שמי השמים והארץ הדום רגליך, מלכותך במרום וממשלתך בעומק, מעשה כל העולם לפניך גלוים ותעלומות כל גבר לפניך פרושים, דרכי כל הארץ אתה חוקר ומצעדי כל חי אתה בוחן, וכל רזי עולם ידועים לך ולבבות אתה מבין, מחשבות כל אדם חשובין לך כל מסתרין גלוין לך. אין תעלומות לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך כל רז ורז, אתה סודר כל דבר ודבר וכל מקום אתה שם עיניך צופות רעים וטובים, בבקשה ממך ענני מבטן שאול והושיעני ממצולה ותבא לפניך שועתי ועשה מהרה בקשתי שאתה ברחוק ושומע בקרוב, שנאמר בצר לי אקרא ה׳ (תהלים י״ח ז׳) ועדיין לא נענה, שוב אמר רבש״ע נקראת מוריד ומעלה וכו׳ אשר נדרתי אשלמה, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב״ה על יונה ואמר לדגה פלטי יונה ליבשה, ופלטו שלש מאות וששים וחמשה פרסאות ליבשה, שנאמר ויאמר ה׳ לדג וגו׳ כיון שראו המלחים וכו' ונדרו ושלמו וכו׳ ועליהם ועל גרי הצדק נאמר יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו. מיד נגלה עליו רוה״ק שנית שנאמר ויהי דבר ה' אל יונה שנית קום לך אל נינוה העיר הגדולה, שגרו להתנבאות עליה ולהחזיר אנשי נינוה בתשובה, מיד עמד יונה והלך לנינוה בלב שלם שנאמר ויחל יונה לבא בעיר מהלך יום אחד וכו׳ והכרוז היה יוצא לפני המלך שלשה ימים ושלשה לילות אל תאכלו ואל תשתו כל משתה, ויתכסו בשקים והתפלשו בעפר והתפללו בבכי לפני הקב״ה בכל שוק ושוק בכל רחוב ורחוב בכל בית ובית בכל שער ושער שבעיר נינוה. והגביהו יונקי שדים שלהם כלפי מעלה ואמרו לפני הקב"ה בבכי גדול עשה למענם וכו׳. אמר ר״ש בן חלפתא תשובה של רמאות עשו אנשי נינוה, מה עשו? העמידו עגלים מבפנים ואמותם מבחוץ סייחים מבפנים ואמותם מבחוץ, והיו אלו גועין מבפנים ואלו מבחוץ, אמרו לפני הקב״ה אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו (עי' ירושלמי תענית פ״ב, בבלי תענית ט״ז., פסיקתא דר״נ שובה, ויש גורסין ר״ש בן לקיש) אמר ר׳ אחא בערביא עבדין כן שנאמר מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר (יואל א׳ י״ח). ויקראו אל אלהים בחזקה, אר״ש בן חלפתא חצופא נצחה לבושה, וכ״ז לטובתו של עולם. מיד כל בני העיר עשו כדבר המלך ויתפללו וגו׳ וישובו מדרכם הרעה, כיצד שבו? אפילו מציאה שמצא בן אדם בשדות החזיר לבעליה, ובכל בית ובית שהיו עשרה לבנים מן הגזל סתרו הבית והחזירו הלבנים לבעליהם. כיצד שבו מדרכם הרעה? מלמד שכל אחד ואחד היה עושה צדקה ומשפט וכל מי שהיה בידו עבירה שיש עליה עונש ע״פ ההלכה ואינו מסור לשמים רק לב״ד (ואין עונשין בב״ד אלא עם עדים והתראה) היה מקבל עליו בעצמו דין שמים אם לסקילה סקילה וכו׳ עד שזכו לחיי עוה״ב, אפילו אם מכר אדם וכו׳. בוצע בצע את נפש בעליו יקח (משלי א׳ י״ט) מה עשה הדיין ביקש שטר של אותה חורבה ולא מצא, הלך במנין עד ארבעה דורות ומצא יורש לאותו איש שהטמין אותה והחזירו לבעליו (עי' ילקוט יונה רמז תקנ״א). על אותו הדיין נאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, כיון שראה הקב״ה באנשי נינוה מעשיהם הטובים קרע את גזר דינם. וירא אלהים את מעשיהם, אמר ר׳ יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה, צעקה דכתיב ויצעקו אל ה׳ בצר להם וממצוקותיהם יוציאם (תהלים ק״ז ו׳), צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות (משלי י׳ כ׳), שנוי השם דכתיב ויאמר ה׳ אל אברהם שרי אשתך וגו׳ (בראשית י״ז ט״ו), שנוי מעשה דכתיב וירא אלהים את מעשיהם וגו׳ וינחם האלהים על הרעה וגו' וי״א אף שנוי מקום שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך (דלא חשב זה) ההוא זכותא דארעא דישראל הוא דקא גרים. שנו רבותינו (משנה תענית פ״ב א' גמרא ט״ו) סדר תעניות כיצד מוציאין התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי תיבה ובראש הנשיא ובראש אב״ד וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, וזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין: אחינו לא שק ולא תענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים, שנאמר וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם. ואומר ויתכסו שקים האדם והבהמה, מאי עבדו אסרו הבהמות לחוד והוולדות לחוד, אמרו לפניו רבש״ע אם אין אתה מרחם עלינו וכו׳. ויקראו אל אלהים בחזקה, מאי אמור, אמר שמואל אמרו לפניו רבש״ע עלוב ושאינו עלוב צדיק ורשע מי נדחה מפני מי? וישובו מדרכם הרעה ומן החמס, אמר שמואל אפילו גזל מריש (קורה) ובנאו בבירה מקעקע הבירה ומחזיר מריש לבעליו, ופליגא דר׳ יוחנן, דאמר ר״י מה שהיה בכף ידיהם החזירו בשידה תיבה ומגדל לא החזירו (ירוש׳ תענית פ״ב), כיון שראה הקב״ה באנשי נינוה ששבו מדרכם נח מכעסו ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ונתרצה ואמר סלחתי, מיד נפל יונה על פניו ואמר רבש״ע יודע אני שחטאתי לפניך מחול לעוני וכו׳ אמר לו הקב״ה אתה חסת על כבודי וכו׳ (עי׳ ילקוט יונה), אף אני חסתי על כבודך והצלתיך מבטן שאול. ומרוב חמה שהיה במעי הדגה נשרפו בגדיו ומעילו ושערותיו וכו׳ באותה שעה נפל יונה על פניו ואמר הנהג עולמך במדת הרחמים דכתיב לה׳ אלהינו הרחמים והסליחות (דניאל ט' ט׳) [עד כאן מגיע מדרש יונה בילקוט שמעוני, ומכאן והלאה ליתא שם, אך הוא מהזהר פ' ויקהל].