מדרש על משלי 13:7

כְּשֶׁהָלְכוּ הַמַּלְאָכִים מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב, אָמַר לָהֶם שֶׁיֹּאמְרוּ לְעֵשָׂו, וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְכִי לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא שׁוֹר וַחֲמוֹר בִּלְבָד. מִן דּוֹרוֹן שֶׁלּוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ מֶה הָיָה אֶצְלוֹ, עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים וְגוֹ'. אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים מְמַעֲטִין אֶת עַצְמָן, וְהָרְשָׁעִים מְרוֹמְמִים אֶת עַצְמָן. שֶׁכֵּן עֵשָׂו אוֹמֵר, יֶשׁ לִי רָב. עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר, יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב (משלי יג, ז).

(דף פה ע״ב) (ש״ב יד ב) וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה מאי שנא תקועה א״ר יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהם. ת״ר (דברים לג כד) וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר שמושך שמן במעיך אמרו פעם אחת נצטרכו אנשי לודקיא לשמן מינו להם פולמוסטוס אחד אמרו לו לך והבא לנו שמן במאה רבוא הלך לירושלים אמרו לו לך לצור הלך לצור אמרו לו לך לגוש חלב הלך לגוש חלב אמרו לו לך אצל פלוני בשדה הלך ומצאו עוזק תחת זיתיו א״ל יש לך שמן במאה רבוא שאני צריך א״ל הן המתן עד שאסיים מלאכתי המתין לו עד שסיים מלאכתו לאחר שסיים מלאכתו הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך אמר לזה יש לו שמן במאה רבוא כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים כיון שהגיע לעיר הביאה לו שפחתו קומקומום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו והוציאה לו ספל של זהב מלא שמן וטבל בו ידיו ורגליו לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה רבוא אמר לו כלום אתה צריך יותר אמר לו הן אלא שאין בידי דמים אמר לו אם אתה רוצה ליקח קח ואני אלך עמך ואטול הדמים מדד לו שמן בי״ח רבוא אמרו לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בא״י שלא שכרו כיון שהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקלסו אמר להם לא תקלסו לי אלא לזה שעמי שמדד לי שמן במאה רבוא והרי נושה בי י״ח רבוא לקיים מה שנאמר (משלי יג ז) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב:

יח "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה" (שמואל ב י״ד:ב׳). מַאי שְׁנָא תְּקוֹעָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִתּוֹךְ שֶׁרְגִילִין בְּשֶׁמֶן זַיִת, חָכְמָה מְצוּיָה בָּהֶם. תָּנוּ רַבָּנָן: (דברים ל״ג:כ״ד) "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ", זֶה חֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר, שֶׁמּוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כְּמַעְיָן. אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת נִצְטָרְכוּ אַנְשֵׁי לוּדְקִיָּא לְשֶׁמֶן, מִנּוּ לָהֶם פּוּלְמוּסְטוּס אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְצוֹר, הָלַךְ לְצוֹר. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב, הָלַךְ לְגוּשׁ חָלָב. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי בַּשָּׂדֶה (הלך) [הַלָּז], וּמְצָאוֹ עוֹזֵק תַּחַת זֵיתָיו. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ? אָמַר לוֹ: (הן.) הַמְתֵּן [לִי] עַד שֶׁאֲסַיֵּם מְלַאכְתִּי. הִמְתִּין (לו) עַד שֶׁסִּיֵּם מְלַאכְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם מְלַאכְתּוֹ, הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָיָה מְסַקֵּל וּבָא בַּדֶּרֶךְ. אָמַר: לָזֶה יֵשׁ לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁשְּׂחוֹק שַׂחֲקוּ בִּי הַיְּהוּדִים. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָעִיר, (הביאה) [הוֹצִיאָה] לוֹ שִׁפְחָתוֹ קוּמְקוּמוּס שֶׁל חַמִּין, וְרָחַץ בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהוֹצִיאָה לוֹ סֵפֶל שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן, וְטָבַל בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְטֹבֵל בַּשֶׁמֶן רַגְלוֹ". לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ יוֹתֵר? אָמַר לוֹ: הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין בְּיָדִי דָּמִים. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח, קַח, וַאֲנִי (אבוא) [אֵלֵךְ] עִמְּךָ וְאֶטֹּל הַדָּמִים. מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא, אָמְרוּ, לֹא הִנִּיחַ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֹא סוּס וְלֹא פֶּרֶד וְלֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, יָצְאוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְקַלְּסוֹ, אָמַר לָהֶם: לֹא תְּקַלְּסוּ לִי, אֶלָּא לְזֶה שֶׁעִמִּי, שֶׁמָּדַד לִי שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא, וַהֲרֵי נוֹשֶׁה בִּי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (משלי י״ג:ז׳) "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב".