מדרש על משלי 17:1

וַיֵּלֵךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת. שֶׁעָשָׂה שְׁוָקִים שֶׁל מִקָּח וּמִמְכָּר וְעָשָׂה לוֹ אִטְלִיס לְהַרְאוֹת לוֹ אֻכְלוּסָיו, לוֹמַר, רְאֵה מָה אֵלּוּ בָּאִין לַהֲרֹג בְּנֵי אָדָם וְתִינוֹקוֹת שֶׁלֹּא חָטְאוּ לָהֶם. וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן. הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂין הַרְבֵּה. אַבְרָהָם אָמַר, וְאֶקְּחָה פַּת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם (בראשית יח, ה). וְאַחֲרֵי כֵן, מַהֲרִי שָׁלֹש סְאִים וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם (שם פסוק ו-ז). וְהָרְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים. בָּלָק אָמַר, כִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד. כְּשֶׁבָּא, לֹא שִׁגֵּר אֶלָּא בָּקָר וְצֹאן אֶחָד. הִתְחִיל בִּלְעָם חוֹרֵק שִׁנָּיו עָלָיו, שֶׁהָיְתָה נַפְשׁוֹ רְחָבָה. אָמַר, כָּךְ שָׁלַח זֶה, מָחָר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מְאֵרָה בִּנְכָסָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה וְגוֹ'. וַיְהִי בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל. בָּלָק הָיָה בַּעַל קְסָמִים וּנְחָשִׁים יוֹתֵר מִבִּלְעָם, שֶׁהָיָה בִּלְעָם נִמְשָׁךְ אַחֲרָיו כְּסוּמָא. מָשָׁל לְמַה הָיוּ שְׁנֵיהֶם דּוֹמִין. לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ סַכִּין וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת הַפְּרָקִים, וַחֲבֵרוֹ מַכִּיר אֶת הַפְּרָקִים וְאֵין בְּיָדוֹ סַכִּין. כָּךְ רוֹאֶה בָּלָק אֶת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹפְלִים בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל. כְּשֶׁרָאָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹפְלִים בּוֹ, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת. לָמָּה שִׁבְעָה. כְּנֶגֶד שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת שֶׁבָּנוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים מֵאָדָם וְעַד מֹשֶׁה וְנִתְקַבְּלוּ. אָדָם, וְהֶבֶל, וְנֹחַ, אַבְרָהָם, יִצְחָק, וְיַעֲקֹב, וּמֹשֶׁה. שֶׁהָיָה אֹמֵר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָמָּה קִבַּלְתָּ אֶת אֵלּוּ, לֹא בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה שֶׁעָבְדוּ, לְפִיכָךְ קִבַּלְתָּם. וְלֹא נָאֶה לְךָ שֶׁתְּהֵא נֶעֱבָד מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, וְלֹא מִן אֻמָּה אַחַת. כִּבְיָכוֹל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֵר, טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָּהּ וְגוֹ' (משלי יז, א). טוֹבָה מִנְחָה בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב, שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהַכְנִיס מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵין יִשְׂרָאֵל. וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק, הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְגוֹ' וַיֵּלֵךְ שֶׁפִי, שָׁפוּי לְקַלֵּל. שֶׁעַד אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה שָׁפוּי, וּמִן אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה נִטְרָד.

ויאמר בלעם [אל בלק] בנה לי בזה וגו' (שם כג א). למה שבע מזבחות, כנגד שבעה צדיקים שבנו שבע מזבחות, מאדם עד משה ונתקבלו, אדם הבל נח ואברהם ויצחק ויעקב ומשה, ואמר למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם, לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות, ולא מאומה אחת, השיבו רוח הקודש טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי יז א), טובה מנחה בלולה בשמן וחריבה, מבית מלןא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין בני ישראלף.

(משלי יז א): "טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב" - אמר רבי יוחנן: זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם פת ומלח ודר בתוכה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. "מבית מלא זבחי ריב" - זו חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזילות. אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אמר רבי לוי: כל הדר בארץ ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? (דברים לב מג): "וכיפר אדמתו עמו". אמר רבי נחמיה: ארץ ישראל היא מכפרת על עוונות מתיה. אמר רבי זבידא: כל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ, מה אתה עושה להם? אלא, הוי אומר, שארץ ישראל מכפרת על מתיה, אבל הצדיקים שבחוצה לארץ עתיד הקב"ה לצוות למלאכי השרת, והם מביאים אותם במחילות מחוצה לארץ לארץ ישראל, ושם מתכפר להם, שנאמר "וטהרתים על אדמתם וגו'". אמר רבי אבהו: תאמר אף רשעים שבארץ ישראל מתכפר להם? תלמוד לומר: (איוב לח יג): "ויינערו רשעים ממנה", להיכן הוא מנערן? אמר רבי לוי: מן הארץ לחוצה לארץ. אמר רבי יהושע בן לוי: אינו מעמידן, כדי שיידעו שיש דין ודיין ולהיכן הוא מנערן? לגיהנם, שנאמר (משלי ל טו): "לעלוקה שתי בנות הב הב", עתידה גיהנם לצוות לעתיד לבוא ולומר לפני הקב"ה "הב לי את הרשעים". תמן תנינן: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש. רבי אליעזר שאל את רבי יהושע, אמר לו: מה יעשה אדם ויינצל מדינה של גיהנם? אמר לו: יילך ויתעסק במעשים טובים. אמר לו: אם כן, אף אומות העולם יעשו מצוות ומעשים טובים, יכול ייפטרו מדינה של גיהנם? אמר לו: בני, לא דיברה תורה במתים אלא בחיים. אמר לו רבי אליעזר: אני אומר לך טעם ממה שלימדתני. אמר לו: אמור, אמר לו: פעם אחת שמעתי אותך, שהיית דורש בבית המדרש ואומר... (המשך בפרק יט).