מדרש על משלי 19:7

בכה תבכה בלילה. על חרבן ראשון ועל חרבן שני בכה על ציון תבכה על ירושלים בכה על גלות ישראל תבכה על גלות יהודה בכה תבכה בוכה ומבכה אחרים עמה. בלילה אמר ר' יוחנן על עסקי לילה בכתי' (במדבר יד א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה הוא הוא הלילה ערב ט' באב היתה אמ' הש' אתם בכיתם בכות חנם אני אקבע לכם לדורת. ד"א בלילה שכל הבוכה בלילה קולו נשמע למרחוק. ד"א ולמה בלילה לפי שהיו קולן הולך למרחוק ומעשה באשה אחת שהיתה שרויה בשכונת רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה בלילות והיה ר' גמליאל שומע קולה ונזכר לו חרבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו וכיון שהרגישו התלמידים עמדו ופנו אותה משכונתו. ד"א בלילה כאשה חשובה שהיא מתביישת לבכות ביום ובוכה מפני השכנים והיא בלילה. ודמעתה על לחיה מכאן אתה מוצא כשנכנסו גוים לירושלים היו תופשין הבחורים וכופתין את ידיהם לאחוריהם והיו בוכים והדמעות יורדות מעיניהם ולא היו יכולין לקנחם. והיו נקשרות על לחייהם ונעשין כצרבת וכן הוא אומ' (ישעיה כב ג) כל קציניך נדדו יחד מקשת אוסרו שהיו מתירין יתידי קשתותיהם ואוסרין בהם בחורי ישראל לכך נאמ' על לחיה. אין לה מנחם מכל אהביה אין מי שידבר לה דברים ניחומין כל רעיה בגדו בה. כשאדם בעושר ובטובה כל העולם אוהבין אותו וכשנתפש בייסורין אינו מוצא אהובים וכן הוא אומ' (משלי יט ז) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו.

וְהָעֲנִיִּים, עַמּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם (ישעיה מט, יג). מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנִיִּים קְרוֹבִים, שׂוֹנְאָן וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ (משלי יט, ז). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ, מְחוֹפֵף וּמְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ (ישעיה יד, לב).

דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, כֵּיוָן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת אָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ, רִבּוֹן הָעוֹלָם אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָמוֹן, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁרַע לוֹ, אַל תִּתֵּן לוֹ. וְאִם רָאִיתָ אָדָם נָאֶה בְּעָשְׁרוֹ תֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ח, לט) (דברי הימים ב ו, ל): וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ הָרְשָׁעִים עֲשִׁירִים וּנְתוּנִים בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וְהַצַּדִּיקִים עֲנִיִּים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁיִּפְתַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים אוֹצְרוֹת גַּן עֵדֶן, הָרְשָׁעִים שֶׁאָכְלוּ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית עֲתִידִין לִהְיוֹת נוֹשְׁכִין בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת בְּשָׂרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד, ה): הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, וְהֵם אוֹמְרִים וּלְוַאי הָיִינוּ פּוֹעֲלִים וְהָיִינוּ טוֹעֲנִין בִּכְתֵפֵנוּ, וּלְוַאי שֶׁהָיִינוּ עֲבָדִים וְיִהְיֶה לָנוּ כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד, ו): טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִי הֵם עַמְּךָ, אָמַר לָהֶם הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, יג): כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אִם הָיוּ לוֹ עֲנִיִּים קְרוֹבִים וְהוּא עָשִׁיר אֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, ז): כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, יב): וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵינוֹ מְחוֹפֵף אֶלָּא עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יד, לב): כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר דָּוִד רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵשֵׁב עוֹלָמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סא, ח): יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֶעֱשֶׂה עוֹלָמִי שָׁוֶה, (תהלים סא, ח): חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ.