מדרש על משלי 30:18

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אַחַר כָּל הַחָכְמָה שֶׁכָּתוּב בִּשְׁלֹמֹה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מ״א ה, יא), הִנִּיחַ כָּל הַדְּבָרִים וְיָשַׁב לוֹ תָּמֵהַּ עַל אַרְבַּע מִינִין הַלָּלוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שְׁלֹשָה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים (משלי ל, יח), אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם. וְאִם תֹּאמַר פְּרִי עֵץ הָדָר שֶׁהוּא אֶתְרוֹג, כָּל הָאִילָנוֹת עוֹשִׂין פֵּרוֹת. כַּפּוֹת תְּמָרִים, צָרִיךְ אָדָם לִטֹּל שְׁתֵּי כַּפּוֹת תְּמָרִים וְלוּלְבֵיהֶם, וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לְכַף שֶׁל תְּמָרָה, זֶה הַלּוּלָב. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, מִי אָמַר שֶׁהוּא הֲדָס. שֶׁכְּתִיב בְּמָקוֹם אַחֵר, צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדָס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב (נחמיה ח, טו). וְעַרְבֵי נַחַל, כָּל הָאִילָנוֹת גְּדֵלִים בַּמַּיִם. וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵטִיבֵי לֶכֶת (משלי ל, כט), אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְרָץ לִיקַּח לוֹ מֵהֶם לְהַלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מֵטִיבֵי לֶכֶת. מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ, הוּא בּוֹסֵר עֲלֵיהֶן, וְהֵן גְּדוֹלוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אֶרֶץ (שם פסוק כד), אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ. וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים (שם), שֶׁהֵן גְּדוֹלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים, שֶׁהֵם מִתְחַכְּמִים וּמְלַמְּדִים זְכוּת וְחָכְמָה לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים. מִי פֵּרֵשׁ לָנוּ שֶׁאַרְבַּע מִינִים אֵלּוּ, שֶׁהֵן אֶתְרוֹג לוּלָב הֲדַס וַעֲרָבָה. חֲכָמִים, וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים.

ולקחתם לכם. אחר כל החכמה שכתיב בשלמה, [ותרב חכמת שלמה וגו'] ויחכם מכל (אדם) [אדם] (מ"א ה י יא), הניח כל הדברים האלו וישב לו, תמיה על ארבעת המינין הללו, זש"ה שלשה המה נפלאו ממני (משלי ל יח), [פסח מצ ומרור, וארבע לא ידעתים (משלי דם)], אלו ארבעת מינין שבלולב (שאינו יכול) [שבקש] לעמוד עליהן, ואם תאמר פרי עץ הדר שהוא אתרוג, כל האילנות עושין פירות, כפות תמרים, צריך אדם ליטול שתי כפות [ולהלל בהם], ואינו נוטל אלא לבה של תמרה זה הלולב, וענף עץ עבות, מי אומר לך שהוא הדס, שכתיב במקום אחר צאו ההר והביאו עלי זית [ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות] (נחמיה ח טו), וערבי נחל כל האילנות גדלים במים. וארבעה לא ידעתים, ובמקום אחר אומר שלשה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת (משלי שם כט). אלו ארבעה מינין שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ויקח לו אחד מהם, ולהלל לפני קב"ה שנתרצה לו, ויכפר לו על כל עונותיו, מטיבי לכת, מי שרוא אותם ארבעה מינים הללו הוא בוסר עליהן, והן גדולות לפני הקב"ה, ארבעה הם קטני ארץ (שם שם כד), אלו ארבעת מינים הללו, והמה חכמים מחוכמים (שם), [שהן מתחכמין ומלמדין זכות (וחכמה) [וחיבה] לפני מי שאמר והיה העולם.

(משלי ל יח): "שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים" (משלי ל יט): "דרך הנשר בשמים" - שאין אדם מכיר את מקומו; "דרך נחש עלי צור" - שאין אדם מכיר את דרכו; "ודרך גבר בעלמה" - אמר רבי יוחנן: זה התרנגול, שאין אדם מכיר שכבת זרע שלו.