מדרש על משלי 6:3

(משלי ו א): "בני! אם ערבת לרעך" - אם עירבת זרעך בזרעו של חבירך; "תקעת לזר כפיך" - שעבדת עבודה זרה, מה עבודה זרה נידונת בגיהנם - אף אתה תדון בגיהנם כמותה. ד"א "בני! אם ערבת לרעך" - אלו ישראל, בשעה שעמדו על הר סיני: אמר להם הקב"ה 'אם אני נותן את התורה - מקיימין אתם אותה?' אמרו לפניו 'הן', אמר הקב"ה 'אני מבקש מכם ערבים', אמרו לפניו 'נתן לך את השמים ואת הארץ', אמר להם הקב"ה 'דבר שמתבטל איני מבקש מכם, שנאמר (ישעיהו נא ו): "כי שמים כעשן נמלחו", שהם עתידים ליבטל'. אמר להם 'יש לי ערבים טובים - בניכם: אם אתם מקיימין דברי תורה - אני מקיים אותם, ואם לאו - אני גוזלן, שנאמר (הושע ד ו): "ותשכח תורת אלהיך, אשכח בניך גם אני". באותה שעה קיבלו ישראל את התורה, ונתנו בניהם ערבים. ומניין שנקראו ישראל בנים? שנאמר (שמות ד כב): "בני בכורי ישראל", שביכרו מעשים טובים לפני הר סיני. "תקעת לזר כפיך" - אם שכחתם את התורה שנתתי לכם בכף ימין, ליום הדין אני נהפך לכם לאכזר, לכך נאמר "תקעת לזר כפיך". ד"א "תקעת לזר כפיך" - אמר להם: אם זכיתם וקיימתם את תורתי שנתתי לכם בכף ימין - מוטב, ואם לאו - ליום הדין לזר אתם נחשבים לפניי, לכך נאמר "תקעת לזר כפיך". (משלי ו ב): "נוקשת באמרי פיך" - עתיד הקב"ה לומר לישראל: הואיל ושכחתם את תורתי, מפיכם אני דן אתכם ליום הדין. לא כך אמרתם לפניי (שמות כד ז): "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" - היכן היא אותה עשייה ושמיעה? לכך נאמר "נוקשת באמרי פיך" ד"א "נוקשתם" - נכשלתם באמרי פיכם ונלכדתם באמרי פיכם, באותה שעה אמר להם הקב"ה: 'בני, הואיל וציערתם עצמכם בשעבוד בין האומות, תכפר זה על זה, אלא לכו והביאו זכות אבות העולם שנתעסקו בזאת, והם יצילו אתכם מדינה של גיהנם, ומניין? שכן כתיב: (משלי ו ג): "עשה זאת איפוא בני והינצל" - ואבות העולם משיבין להם לישראל ואומרים להם: הואיל ונתפשתם במצודת יום הדין, אין לכם אלא לישב ולהתעסק בדברי תורה, למה? שהתורה מכפרת עוון: (משלי ו ד): "אל תיתן שינה לעיניך" מלעשות תשובה, שהתשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורעניות ד"א "אל תתן שנה לעיניך וגו'" מלישב בתענית. למה? שהתענית קרובה לתשובה, שנאמר (יואל ב יג): "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם". אם עשיתם כן - "כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה". וכל כך למה - כדי להינצל מדינה של גיהנם. ועליה מפרש שלמה בקבלה: (משלי ו ה): "הינצל כצבי מיד וכציפור מיד יקוש" - כדי שלא תתיקש בגזירתה של גיהנם ד"א "וכציפור מיד יקוש" - כדי שלא תתוקש ותעשו קש לאש של גיהנם, מפני שכוחה של תשובה מגעת עד כיסא הכבוד. שאלו תלמידיו את רבי עקיבה: אי זו היא גדולה - תשובה או צדקה? אמר להם: תשובה, שהצדקה - פעמים נותנה למי שאינו כדאי, אבל התשובה - מעצמו הוא עושה אותה. אמרו לו: רבי, והלא כבר מצינו שהצדקה גדולה מן התשובה, באברהם הוא אומר (בראשית טו ו): "ויחשבה לו צדקה", ובמקום אחר הוא אומר (דברים ז כה): "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות", ולא עוד אלא שבא דוד ופירש (תהלים לו ז): "צדקתך כהררי אל".

מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען וגו'. זה שאמר הכתוב (משלי ו א) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. בתלמידי חכמים הכתוב מדבר בשעה שהזקן נתמנה אומר לו הקב"ה עד שלא נתמנית לא היית ערב על הצבור עכשיו שנתמנית נעשית ערב שנאמר אם ערבת לרעך. זה הקב"ה שנאמר (שיר השירים ה טז) זה דודי וזה רעי. ואומר (משלי כז י) רעך ורע אביך אל תעזוב. וכן (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי. ומה אתה עושה שלא תאמר על הטמא טהור ועל הטהור טמא ועל האסור מותר ועל המותר אסור ותתחייב באמרי פיך. ומה תעשה עסוק בתורה. שנאמר (משלי ו ג) עשה זאת איפא בני והנצל. ואין זאת אלא תורה שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם. (משלי ו ג) לך התרפס ורהב רעך. עשה לך רב ומדייש עליך כעפר והמליכהו עליך שנאמר ורהב רעך. ואין רהב אלא מלכות שנאמר (תהלים פז ד) אזכיר רהב ובבל. ואם עשית כן תנצל כצבי מיד. דבר אחר בני אם ערבת לרעך. בישראל הכתוב מדבר בשעת מתן תורה שהיו ערבים זה לזה. שבשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תנו לי ערבים שתקיימו את התורה. אמרו לו הרי אבות ערבים בנו. אמר להן הקב"ה חייבין הן לי ולואי שיעמדו בעצמן. משל למה הדבר דומה למי שהולך ללוות אמר לו הבא לי ערב הלך והביא את מי שחייב לו. אמר לו ולואי שיעמוד בעצמו הבא לי מי שאינו חייב לי. כך אמר הקב"ה לישראל הבאתם לי ערבים וכמה חובות יש לי עליהם אלא תנו לי ערבים שאינן חייבין לי כלום. וכן הוא אומר (דברים ה ג) לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. אמרו לו מי הן שאינן חייבין לך. אמר להן התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהן ומעוברות שלהן ועמדה כריסן של אמן כמראה של זכוכית והיו רואין להקב"ה מתוך כריסן ומדברין עמו. שנאמר מפי עוללים ויונקים. וכתיב (איוב ג טז) כעוללים לא ראו אור. אמר להם הקב"ה ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימין את התורה שאתם נתפסין עליהן. אמרו לו הן. אמר להם (שמות כ ב) אנכי ה' אלקיך. אמרו לו הן. אמר להם (שם ג) לא יהיה לך אלקים אחרים. אמרו לו הן. וכן על כל דבור ודבור היו משיבים לו על לאו לאו ועל הן הן. אמר להן מפיכם אני נותן את התורה להן שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עז. ואין עז אלא תורה שנאמר (תהלים כט יא) ה' עוז לעמו יתן. לכך כשיבטלו ישראל את התורה הן נתפסין עליהן שנאמר (הושע ד ו) נדמו עמי מבלי דעת ואומר (שם) ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני. מה הוא גם אני מצטער אני עליהם שהם מחסירים עצמם ואינם מקיימין את התורה. דבר אחר מה הוא גם אני. אמר ר' חייא כביכול אף אני משתכח שיהו התינוקות מברכין אותי שנאמר גם אני. מהו עוללים ר"י אמר עוללים אלו שבחוץ. שנאמר (איכה ד ד) עוללים שאלו לחם. יונקים אלו שבמעי אמן. ר"י אמר עוללים אלו שבפנים. שנאמר (איוב ג טז) כעוללים לא ראו אור. יונקים אלו שבחוץ. רב ולוי. רב אמר נעשו כריסותיהן של אמן כאיספקלרייא המאירה. מיד התינוקות פרשו מדדי אמותיהן והעוללים פרשו מטבורן. א"ר לוי הנס האחרון גדול מן הראשון שחזרו כריסן של אמותיהן לכמות שהיו והתינוקות חזרו לדדיהן ועוללים חזרו לטבורן. פתחו פיהם אלו ואלו ואמרו שירה הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עז. למען צורריך שנים. להשבית אויב ומתנקם שנים. הרי ד' מלכיות. דבר אחר למען צורריך בגין שנאיכון יהבית לכון אורייתא:

רב ירמיה הוה ליה מלתא לר׳ אבא בהדיה אזל ויתיב אדשא דרבי אבא נפקא אמתי׳ ושדיא לה כנושא מיא אקיקלת׳ מטא זרזיפי דמיא ארישיה אמר עשאוני אשפה וקרי אנפשיה (תהלים קיג ז) מאשפות ירים אביון שבקיה וקאזיל שמע רבי אבא נפק אבתריה אדהכי הדר לו רבי ירמיה אפיה ואתא בתריה א״ל לא צריכא השתא עלי רמי דכתיב (משלי ו ג) לך התרפס ורהב רעך. רבי זירא כל מאן דהוה ליה מלתא בהדיה הוה ממציא ליה נפשיה חליף ותני קמיה וממציא ליה כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה: