מדרש על משלי 6:5

(משלי ו א): "בני! אם ערבת לרעך" - אם עירבת זרעך בזרעו של חבירך; "תקעת לזר כפיך" - שעבדת עבודה זרה, מה עבודה זרה נידונת בגיהנם - אף אתה תדון בגיהנם כמותה. ד"א "בני! אם ערבת לרעך" - אלו ישראל, בשעה שעמדו על הר סיני: אמר להם הקב"ה 'אם אני נותן את התורה - מקיימין אתם אותה?' אמרו לפניו 'הן', אמר הקב"ה 'אני מבקש מכם ערבים', אמרו לפניו 'נתן לך את השמים ואת הארץ', אמר להם הקב"ה 'דבר שמתבטל איני מבקש מכם, שנאמר (ישעיהו נא ו): "כי שמים כעשן נמלחו", שהם עתידים ליבטל'. אמר להם 'יש לי ערבים טובים - בניכם: אם אתם מקיימין דברי תורה - אני מקיים אותם, ואם לאו - אני גוזלן, שנאמר (הושע ד ו): "ותשכח תורת אלהיך, אשכח בניך גם אני". באותה שעה קיבלו ישראל את התורה, ונתנו בניהם ערבים. ומניין שנקראו ישראל בנים? שנאמר (שמות ד כב): "בני בכורי ישראל", שביכרו מעשים טובים לפני הר סיני. "תקעת לזר כפיך" - אם שכחתם את התורה שנתתי לכם בכף ימין, ליום הדין אני נהפך לכם לאכזר, לכך נאמר "תקעת לזר כפיך". ד"א "תקעת לזר כפיך" - אמר להם: אם זכיתם וקיימתם את תורתי שנתתי לכם בכף ימין - מוטב, ואם לאו - ליום הדין לזר אתם נחשבים לפניי, לכך נאמר "תקעת לזר כפיך". (משלי ו ב): "נוקשת באמרי פיך" - עתיד הקב"ה לומר לישראל: הואיל ושכחתם את תורתי, מפיכם אני דן אתכם ליום הדין. לא כך אמרתם לפניי (שמות כד ז): "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" - היכן היא אותה עשייה ושמיעה? לכך נאמר "נוקשת באמרי פיך" ד"א "נוקשתם" - נכשלתם באמרי פיכם ונלכדתם באמרי פיכם, באותה שעה אמר להם הקב"ה: 'בני, הואיל וציערתם עצמכם בשעבוד בין האומות, תכפר זה על זה, אלא לכו והביאו זכות אבות העולם שנתעסקו בזאת, והם יצילו אתכם מדינה של גיהנם, ומניין? שכן כתיב: (משלי ו ג): "עשה זאת איפוא בני והינצל" - ואבות העולם משיבין להם לישראל ואומרים להם: הואיל ונתפשתם במצודת יום הדין, אין לכם אלא לישב ולהתעסק בדברי תורה, למה? שהתורה מכפרת עוון: (משלי ו ד): "אל תיתן שינה לעיניך" מלעשות תשובה, שהתשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורעניות ד"א "אל תתן שנה לעיניך וגו'" מלישב בתענית. למה? שהתענית קרובה לתשובה, שנאמר (יואל ב יג): "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם". אם עשיתם כן - "כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה". וכל כך למה - כדי להינצל מדינה של גיהנם. ועליה מפרש שלמה בקבלה: (משלי ו ה): "הינצל כצבי מיד וכציפור מיד יקוש" - כדי שלא תתיקש בגזירתה של גיהנם ד"א "וכציפור מיד יקוש" - כדי שלא תתוקש ותעשו קש לאש של גיהנם, מפני שכוחה של תשובה מגעת עד כיסא הכבוד. שאלו תלמידיו את רבי עקיבה: אי זו היא גדולה - תשובה או צדקה? אמר להם: תשובה, שהצדקה - פעמים נותנה למי שאינו כדאי, אבל התשובה - מעצמו הוא עושה אותה. אמרו לו: רבי, והלא כבר מצינו שהצדקה גדולה מן התשובה, באברהם הוא אומר (בראשית טו ו): "ויחשבה לו צדקה", ובמקום אחר הוא אומר (דברים ז כה): "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות", ולא עוד אלא שבא דוד ופירש (תהלים לו ז): "צדקתך כהררי אל".

דָּבָר אַחֵר, וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ב, ד): שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ו, א): בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, נֶאֶמְרָה עַל הַחֲבֵרִים, כָּל הַיָּמִים שֶׁאָדָם חָבֵר לֹא אִכְפַּת לוֹ בַּצִּבּוּר וְאֵינוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו, נִתְמַנָּה אָדָם בָּרֹאשׁ וְנָטַל טַלִּית, לֹא יֹאמַר לְטוֹבָתִי אֲנִי נִזְקָק, לֹא אִכְפַּת לִי בַּצִּבּוּר, אֶלָּא כָּל טֹרַח הַצִּבּוּר עָלָיו, אִם רָאָה אָדָם מַעֲבִיר בִּיָּיא עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה, וְלֹא מְמַחֶה בְּיָדוֹ הוּא נֶעֱנַשׁ עָלָיו. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ, אַתָּה עָרֵב עָלָיו, (משלי ו, א): תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הִכְנַסְתָּ עַצְמְךָ לַזִּירָה, וּמִי שֶׁהוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ לַזִּירָה אוֹ נִצּוֹחַ אוֹ נוֹצֵחַ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי וְאַתָּה עוֹמְדִים בַּזִּירָה אוֹ נִצַּחְתָּ אוֹ נִצַּחְתִּי. (משלי ו, ב): נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ, אֵין אִמְרֵי אֶלָּא הוֹרָאַת תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, א): בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי, וְכֵן (משלי ד, כ): לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ, (משלי ו, ג): עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְּכַף רֵעֶךָ, אֶלָּא תֵּן רְצוֹנְךָ לֵידַע מַה לַּעֲשׂוֹת, הוֹאִיל וְהִכְנַסְתָּ עַצְמְךָ לְעַרְבוּת זֶה לֵעָשׂוֹת רֹאשׁ, (משלי ו, ג): לֵךְ הִתְרַפֵּס בַּאֲבַק רַגְלֵיהֶם שֶׁל שָׂרִים וּגְדוֹלִים מִמְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ו, ג): וּרְהַב רֵעֶיךָ, וְאֵין רְהַב אֶלָּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פז, ד): אַזְכִּיר רַהַב, וְאִם לָאו דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ כְּדַם צְבִי וְאַיָּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ו, ה): הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד [כמו שכתוב בפרשת ויגש בבראשית רבה]. וְרַבָּנִין אָמְרִין, בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲרֵבִים בֵּינָן לְבֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכב, ח): לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, וּמָה הָיְתָה עַרְבוּתָן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, לֹא קִבְּלוּהָ אַחַת מִן הָאֻמּוֹת אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְמָסְרָהּ לַאֲרִיסִים, קָרָא לָרִאשׁוֹן וְאָמַר לוֹ, תְּקַבֵּל אַתָּה אֶת הַשָֹּׂדֶה הַזּוֹ, אָמַר לוֹ אֵין בִּי כֹּחַ קָשָׁה הֵימֶנִּי, וְכֵן לַשֵּׁנִי וְלַשְּׁלִישִׁי וְלָרְבִיעִי וְלֹא קִבְּלוּהָ מִמֶּנּוּ, וְקָרָא לַחֲמִישִׁי וְאָמַר לוֹ תְּקַבֵּל אַתָּה הַשָֹּׂדֶה הַזּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, עַל מְנָת לְפָלְחָהּ, אָמַר לוֹ הֵן, מִשֶּׁנִּכְנָס לְתוֹכָהּ הוֹבִירָהּ, עַל מִי הַמֶּלֶךְ מַקְפִּיד עַל אוֹתָם שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְקַבְּלָהּ, אוֹ עַל מִי שֶׁקִּבְּלָהּ עָלָיו וּמִשֶּׁקִּבְּלָהּ עָלָיו נִכְנָס בָּהּ וְהוֹבִירָהּ, לֹא עַל זֶה שֶׁקִּבְּלָהּ. כָּךְ כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, לֹא הִנִּיחַ אֻמָּה שֶׁלֹא הִרְתִּיק עָלֶיהָ וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְשָׁמְרָהּ, וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, לְכָךְ בְּדִין הוּא שֶׁתִּשְׁמְעוּ, הֱוֵי: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב, וְאִם לָאו תֵּעָנְשׁוּ בָעַרְבוּת, הֱוֵי: בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ. דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו שִׁמְרוּ לִי ב' כּוֹסוֹת הַלָּלוּ וְהָיָה דִיאַטְרִיטָא, אָמַר לוֹ הֱוֵי זָהִיר בָּהֶם, עַד שֶׁהוּא נִכְנַס לַפָּלָטִין הָיָה עֵגֶל אֶחָד שָׁרוּי עַל פֶּתַח הַפָּלָטִין, נָגַח הָעֶבֶד וְנִשְׁבַּר אֶחָד מֵהֶם, וְהָיָה הָעֶבֶד עוֹמֵד וּמַרְתִּית לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ לָמָּה מַרְתִּית, אָמַר שֶׁנְּגָחַנִי עֵגֶל וְשִׁבַּר אֶחָד מִשְּׁנֵי הַכּוֹסוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אִם כֵּן דַּע וְהִזָּהֵר בַּשֵּׁנִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי כּוֹסוֹת מָזַגְתֶּם בְּסִינַי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שִׁבַּרְתֶּם נַעֲשֶׂה עֲשִׂיתֶם לְפָנַי עֵגֶל, הִזָּהֲרוּ בְּנִשְׁמָע, הֱוֵי: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב. דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נה, ג): שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, הֵיאַךְ חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְפַתֶּה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם אִם יִפֹּל אָדָם מֵרֹאשׁ הַגַּג כָּל גּוּפוֹ לוֹקֶה וְהָרוֹפֵא נִכְנַס אֶצְלוֹ וְנוֹתֵן לוֹ רְטִיָּה בְּרֹאשׁוֹ וְכֵן בְּיָדָיו וְכֵן בְּרַגְלָיו וּבְכָל אֵבָרָיו, נִמְצָא כֻּלּוֹ רְטִיוֹת. אֲנִי אֵינִי כָּךְ, אֶלָּא רמ"ח אֵבָרִים בָּאָדָם הַזֶּה וְהָאֹזֶן אֶחָד מֵהֶם, וְכָל הַגּוּף מְלֻכְלָךְ בַּעֲבֵרוֹת וְהָאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל הַגּוּף מְקַבֵּל חַיִּים, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, לְכָךְ אָמַר: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּיִתְרוֹ שֶׁעַל יְדֵי שְׁמִיעָה זָכָה לְחַיִּים, שֶׁשָּׁמַע וְנִתְגַּיֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וגו'.