מדרש על משלי י:5
מדרש תנחומא
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר. מַהוּ וַיַּרְא. רָאָה בַּפֻּרְעָנוּת הָעֲתִידָה לָבֹא עַל יִשְׂרָאֵל, וְשׂוֹנְאָן הָיָה יוֹתֵר מִכָּל שׂוֹנְאִים. שֶׁכֻּלָּם הָיוּ בָּאִין בְּמִלְחָמוֹת וּבְשִׁעְבּוּד שֶׁהֵן יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהֶן. וְזֶה, כְּאָדָם שֶׁהוּא מוֹצִיא דָּבָר מִפִּיו לַעֲקֹר אֻמָּה שְׁלֵמָה. וַיַּרְא בָּלָק. נוֹחַ לָרְשָׁעִים שֶׁיְּהוּ סוּמִין, שֶׁעֵינֵיהֶם מְבִיאִין מְאֵרָה לָעוֹלָם. בְּדוֹר הַמַּבּוּל כְּתִיב: וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים (בראשית ו, ב). וּכְתִיב: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן (שם ט, כב). וּכְתִיב: וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה (שם יב, טו). וּכְתִיב: וַיַּרְא אוֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר (שם לד, ב). וְכֵן כָּאן, וַיַּרְא בָּלָק. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים לְשָׁמְרוֹ מִן הַגַּיִס, וְהוּא בָּטוּחַ עֲלֵיהֶם שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרִים. עָבַר הַגַּיִס וַהֲרָגָם, וְהָיָה מְרַתֵּת עַל עַצְמוֹ. וְאַף כָּךְ בָּלָק רָאָה מַה נַּעֲשָׂה בְּסִיחוֹן וּבְעוֹג שֶׁהָיָה מַעֲלֶה לָהֶם שָׂכָר לְשָׁמְרוֹ וְהָיָה מִתְיָרֵא מֵעַצְמוֹ, וְעוֹד שֶׁרָאָה נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנַחֲלֵי אַרְנוֹן. וַיָּגָר מוֹאָב. מַהוּ וַיָּגָר. כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִרְאִין לָעַמּוֹנִים, נִרְאִים עֲטוּפִים לְשָׁלוֹם. וּכְשֶׁנִּרְאִים לַמּוֹאָבִים, נִרְאִים מְזֻיָּנִים לַמִּלְחָמָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם (דברים ב, יט) כְּתִיב, כָּל מִין צָרָה אַל תָּצֵר לָהֶם. וְאַל תִּתְגָּר בָּם (שם), כָּל מִין גֵּרוּי. וְלַמּוֹאָבִים אָמַר, אַל תָּצֵר אֶת מוֹאָב וְאֶל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה (שם פסוק ט). מִלְחָמָה אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה, וּמַה שֶׁאַתָּה יָכֹל לַחְטֹף מִן הַחוּץ, חֲטֹף. וּלְפִיכָךְ נִרְאִים מְזֻיָּנִים, וְהֵם נֶאֱגָרִין לְעָרֵיהֶם. שֶׁאֵין וַיָּגָר אֶלָּא לְשׁוֹן אֲסִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל (משלי י, ה). דָּבָר אַחֵר, וַיָּגָר לָשׁוֹן גֵּר, שֶׁהָיוּ רוֹאִין לְעַצְמָן כְּגֵרִים בָּעוֹלָם. וְאָמְרוּ, יָרְדוּ לַמִּצְרִים לָגוּר וְהֶאֶחְזוּ אוֹתָהּ, וְהָיוּ מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ (שמות ג, כב). דָּבָר אַחֵר, וַיָּגָר לְשׁוֹן יִרְאָה, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין, שֶׁרָאוּ כָּל הָאָרֶץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּא סִיחוֹן וְנָטַל אֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וְגוֹ' (במדבר כא, כו). וְעוֹג נָטַל אֶת כָּל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים וְגוֹ' (דברים ג, יא). בָּאוּ יִשְׂרָאֵל נְטָלוּהָ מִשְּׁנֵיהֶם, גֶּזֶל שֶׁאֵין בּוֹ עַוְלָה. וְהָיוּ אֵלּוּ רוֹאִים אֶת אַרְצָם בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה (שם ב, ט), וַהֲרֵי אַרְצֵנוּ לִפְנֵיהֶם, לְכָךְ הָיוּ מִתְיָרְאִין. וַיָּקָץ מוֹאָב, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין, שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת עַצְמָן כְּקוֹץ לִפְנֵיהֶם.
Ask RabbiBookmarkShareCopy
תנחומא בובר
ויגר מואב (במדבר כב ג). מהו ויקר, כשהיו נראים לעמונים נראים עטופים לשלום, למואבים נראים מזויינים, שנאמר וקרבת מול בני עמון אל תצורם [ואל תתגר בם (דברים ב יט), אל תצורם] כל מיני צרה, ואל תתגר בם כל מין גירוי, ולמואב אמר אל תצר את מואב [ואל תתגר בם מלחמה] (שם שם ט), מה שאתה יכול לחטוף מן החוץ חטוף, לפיכך נראין מזויינין והם היו נאגרים לעריהם, שנאמר ויגר מואב, אין ויגר אלא לשון אסיפה, כמד"א אוגר בקיץ בן משכיל (משלי י ה).
Ask RabbiBookmarkShareCopy
מדרש תנחומא
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס (משלי י, ה). לָמָּה פָתַח בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּבֵי״ת וְלֹא בְאָלֶ״ף, וַהֲלֹא אָלֶ״ף רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת? אֶלָּא לְפִי שֶׁהָאָלֶ״ף לָשׁוֹן אָרוּר וּבֵי״ת לָשׁוֹן בָּרוּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶבְרָא אֶת הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן בָּרוּךְ. וּמָה, כְשֶׁנִּבְרָא בִּלְשׁוֹן בָּרוּךְ, בְּנֵי אָדָם מַכְעִיסִין לְיוֹצְרָם. בִּלְשׁוֹן אָרוּר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Ask RabbiBookmarkShareCopy