מדרש על קהלת 5:15

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם, אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בִּקְשׁוּ חֲכָמִים לִגְנֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁמָּצְאוּ בוֹ דְּבָרִים מָטִין לְצַד מִינוּת, אָמְרוּ הֲרֵי כָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שֶׁבָּא לוֹמַר מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ, יָכוֹל אַף בַּעֲמָלָהּ שֶׁל תּוֹרָה, חָזְרוּ וְאָמְרוּ לֹא אָמַר בְּכָל עָמָל, אֶלָּא בַּעֲמָלוֹ, בַּעֲמָלוֹ אֵינוֹ עָמֵל אֲבָל עָמֵל הוּא בַּעֲמָלָהּ שֶׁל תּוֹרָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק בִּקְשׁוּ חֲכָמִים לִגְנֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת עַל יְדֵי שֶׁמָּצְאוּ בוֹ דְּבָרִים שֶׁמָּטִין לְצַד מִינוּת, אָמְרוּ כָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כָּךְ שֶׁאָמַר (קהלת יא, ט): שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ, וּמשֶׁה אָמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, וּשְׁלֹמֹה אָמַר: וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ, הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן, כֵּיוָן שֶׁאָמַר: וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט, אָמְרוּ יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חִלְפַיי, עֲמָלוֹ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְאוֹצֵר לוֹ לְמַעְלָה מֵהַשֶּׁמֶשׁ. אָמַר רַבִּי יוּדָן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ אֵין לוֹ, לְמַעְלָה מִן הַשֶּׁמֶשׁ, יֵשׁ לוֹ. רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן, רַבִּי לֵוִי אָמַר מַה הֲנָאָה יֵשׁ לַבְּרִיּוֹת אֲשֶׁר מְסַגְּלוֹת בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, דַּיָּן שֶׁאֲנִי מַזְרִיחַ עֲלֵיהֶם אוֹרָה. וְרַבָּנִין אָמְרֵי מַה הֲנָאָה יֵשׁ אֶל הַצַּדִּיקִים שֶׁמְסַגְּלִין בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, דַּיָּן שֶׁאֲנִי עָתִיד לְחַדֵּשׁ פְּנֵיהֶם כְּגַלְגַּל חַמָּה, דִּכְתִיב (שופטים ה, לא): וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ. אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם לוֹקֵחַ לִטְרָה שֶׁל בָּשָׂר כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעַ רוֹאֶה עַד שֶׁיְבַשְּׁלֶנָּה, וַאֲנִי מַשִּׁיב לְךָ רוּחוֹת, וּמַעֲלֶה עֲנָנִים, וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּטְלָלִים, וּמְגַדֵּל צְמָחִין וּמְבַשְּׁלָן, וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן בִּפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְנוֹתֵן כָּל צְרָכָיו לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה כְּדֵי מַחְסוֹרָהּ, וְאֵין אַתֶּם מְבִיאִין לִי אֶת הָעֹמֶר. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם מְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעַ רוֹאֶה עַד שֶׁיְנַגְּבָהּ, וַאֲנִי מַשִּׁיב לְךָ רוּחוֹת, וּמַעֲלֶה עֲנָנִים, וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּטְלָלִים, וּמְגַדֵּל צְמָחִים, וּמְכַבְּסָן, וּמְבַשְּׁלָן, וּמְנַגְּבָן, וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְנוֹתֵן כָּל צְרָכָיו לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה כְּדֵי מַחְסוֹרָהּ, וְאֵין אַתֶּם מְבִיאִין לִי אֶת הָעֹמֶר. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, פְּסַנְטוֹרָךְ אֲנָא וְלֵית אַתְּ מַטְעֵם לִי מִתַּבְשִׁילֵי דְּאִידַע מַהוּ צָרִיךְ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, סַנְטוֹרָךְ אֲנָא וְלֵית אַתְּ יָהֵיב לִי מִסַּנְטָרְיוּתִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (ירמיה ה, כד): וְלֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת ה' וגו', הָא חַיָּיבִין מִן כַּדּוּן לֵית אַתּוּן צְרִיכִין לִי, תַּלְמוּד לוֹמַר (ירמיה ה, כד): שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ, יִשְׁמָר לָנוּ מִשָּׁרָב, יִשְׁמָר לָנוּ, מֵהַטְּלָלִים רָעִים, וְהוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר (תהלים סח, י): גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים, אִם גֶּשֶׁם הִיא צְרִיכָה, נְדָבָה. וְאִם טְלָלִים הִיא צְרִיכָה תָּנִיף אֱלֹהִים. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא כְּתִיב (ויקרא כג, טו): שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, אֵימָתַי בִּזְּמַן שֶׁאֵין יֵשׁוּעַ וּשְׁכַנְיָה בֵּינֵיהֶם. אָמַר רַבִּי אַבָּא בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעַ רוֹאִין עַד שֶׁמְּבִיאִין אֶת הָעֹמֶר, כְּדִתְנֵינַן, כֵּיצַד עוֹשִׂין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹצְאִין בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נוֹחַ לִקָּצֵר, וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצַר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם, הֲרֵי חָרַשְׁתָּ, וְזָרַעְתָּ, וְקָצַרְתָּ, וְעָמַרְתָּ, וְעָשִׂיתָ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת, אִם אֵינִי מוֹצִיא לְךָ מְעַט רוּחַ יָכוֹל אַתְּ לִזְרוֹת, וַאֲפִלּוּ שְׂכַר אוֹתוֹ הָרוּחַ אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֱוֵי (קהלת ה, טו): וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. רַבִּי עָשָׂה סְעוּדַת מִשְׁתֶּה בְּנוֹ, קָרָא רַבִּי לְכָל רַבָּנָן, וְאִינְשֵׁי לְמִקְרֵי בַּר קַפָּרָא, אֲזַל וּכְּתַב עַל תַּרְעָא אַחַר כָּל שִׂמְחָתֶךָ מָוֶת וּמַה יִּתְרוֹן לְשִׂמְחָתֶךָ. אֲמַר מַאן עֲבַד לָן הָדָא, אָמְרוּ בַּר קַפָּרָא דְּאִנְּשִׁיתוּן לְמִיקְרֵי לֵיהּ, לְגַרְמֵיהּ חַפְיָה הוּא. אֲזַל וַעֲבַד אֲרִיסְטוֹן אוֹחֲרָן וּקְרָא לְכָל רַבָּנָן וּקְרָא לֵיהּ לְבַר קַפָּרָא, וְעַל כָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל דַּהֲוָה מַנִּיחַ קָדָמֵיהוֹן הֲוָה אָמַר עֲלֵיהּ תְּלַת מְאָה מַתְלִין עַל הָדֵין תַּעֲלָה, וַהֲוָה עָרֵיב לְהוֹן וַהֲוַת תַּבְשִׁילָא צְנִין וְלָא טָעֲמִין לֵיהּ. וַהֲוָה רַבִּי אָמַר לִמְשׁוּמְשְׁנוֹהִי לָמָּה תַּבְשִׁילֵינוֹן עָלְלִין וְנָפְקִין וְלָא טָעֲמִין מִידֵי, אָמְרִין לֵיהּ בְּגִין חַד סַב דְּיָתֵיב תַּמָּן וְכֵיוָן דְּתַבְשִׁילָא עָלֵיל הוּא אָמַר תְּלַת מְאָה מַתְלִין בַּהֲדֵין תַּעֲלָה, בְּגִין כֵּן תַּבְשִׁילָא צְנִין וְלָא טָעֲמִין מִידֵי, סָלֵיק לְגַבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ לָמָּה אַתְּ עָבֵיד כֵּן, שָׁבֵיק אֲרִיסְטְוָן דְּיֵכְלִין. אֲמַר לוֹ לָא תְהֵא סָבוּר דִּבְגִין מְגִיסָךְ אֲתֵית, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא צְוַוחְתְּ לִי עִם חֲבֵרַי, לֹא כֵן אָמַר שְׁלֹמֹה: מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם וגו', מֵאַחַר שֶׁדּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, מִן דְּפָיְיסָן דֵּין לְדֵין עָבְדִין שְׁלָמָא. אָמַר אַבָּא בַּר קַפָּרָא לְרַבִּי, וּמַה בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ הִשְׁפִּיעַ לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׁלְוָה, עוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי בַּנָאָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, דְּעוּ מַה בֵּינִי לְבֵינֵיכֶם, מַה כְּתִיב (שמות טז, טז): עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם וגו', מִן דְּיַהֲבוּן אַתּוּן כֻּלְכוֹן עֹמֶר, וְלֹא עֹמֶר שֶׁל חִטִּין אֶלָּא שֶׁל שְׂעוֹרִים, אַף עַל פִּי כֵן תִּהְיוּ זְהִירִין לְהָבִיא אוֹתוֹ בְּעוֹנָתוֹ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם (ויקרא כג, י): וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר וגו'.

מצות העומר.
[א] מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א:ג). א"ר בנימן בר לוי בקשו חכמי' לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטים לצד המינות. אמרו, כך שלמה צריך לומר, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש (שם), יכול אף עמילה של תורה בכלל, חזרו ואמרו אילו אמ' בכל עמל ושתק, היינו אומ' אף עמילה של תורה בכלל, כשהוא או' בכל עמלו, בעמלו אינו מועיל, בעמילה של תורה מועיל הוא. א"ר שמואל בר' יצחק בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן מטין לצד המינות. אמרו, כך היה שלמה צריך לומ', שמח בחור בילדותך ויטבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך (שם יא:ט). משה אמ' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו:לט), ושלמה אמ' והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך (קהלת שם), הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין, וכיון שאמ' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (שם), אמרו יפה אמ' שלמה. ד"א מה יתרון לאדם בכל עמלו וג' (שם א:ג). א"ר יודן תחת השמש אין לו, למעלה מן השמש יש לו. ר' חונא ר' אחא בשם ר' חלפו עמל הוא תחת השמש, ואוצר הוא למעלה מן השמש. ר' לוי ורבנן. ר' לוי כל מה שהבריות מגדלים מצות ומעשים טובים בעולם הזה דיין שהקב"ה מזריח להם את השמש, וזרח השמש ובא השמש (שם א:ה). ורבנן אמרין כל מה שהצדיקי' מגדלין מצות ומעשים טובים בעול' הזה דיין שהקב"ה מחדש את פניהם כגלגל חמה, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה:לא). א"ר יניי בנוהג שבעולם אדם לוקח לו ליטרה אחת בשר מן השוק, כמה הוא יגיע בה, כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא יבשלה, והבריות ישינים על מיטותיהם והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחי' ומדשן פירות, ואין את נותן לו את העומר. א"ר פינחס בנוהג שבעולם אדם מכבס את כסותו בימות הגשמים, כמה הוא יגיע בה, כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא ינגבה, והבריות ישינים על מיטותיהם והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים מגדל צמחי' ומדשן פירות, ואין את נותן לו את העומר. א"ר אבין בוא וראה כמה היו ישר' מצטערין על מצות העומר, דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אתו באור כדי לקיים בו מצות קלי דברי ר' מאיר, וחכמ' או' בקנים ובקילחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך. נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו, שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו, נתנוהו לריחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה. א"ר לוי הרי שעמלתה וחרשתה וזרעתה וניכשתה וכיסחתה ועדרתה וקצרתה ועימרת' ודשתה ועשיתה אותו ערימה, אם אינו מוציא לך מעט רוח שתיזרה מאיכן אותו האיש חי, הרי אין את נותן לו שכר הרוח, מה יתרון לו שיעמול לרוח (קהלת ה:טו). א"ר לוי כת' ולא אמרו בלבבם נירא נא את י"י אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעיתו (ירמיה ה:כד). הנותן, יהב לכון כולא, לית אתון צריכין ליה מן כדון, שבועות חוקות קציר ישמר לנו (שם), ישמר לנו מן השרב ומן הרוחות הקשות. ואילו הן, אילו שבע שבתות שבין הפסח לעצרת. תני ר' חייה שבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג:טו), אימתי הן תמימות, בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם. א"ר יהוש' בן לוי סנטרך אנה, לית את יהב לי סנטרתי. א"ר ברכיה אי מגורסך אנה, לית את מטעם לי מן תבשיליך ונדע מה אינון צריכין. הוא שדוד אומ' גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה וג' (תהלים סח:י), אם גשם היא צריכה, נדבות, אם טל היא צריכה, תניף אלהים, נחלתך ונלאה אתה כוננתה (שם). א"ר בנייה אמ' הקב"ה לישר' בניי, כשהייתי נותן לכם את העומר הייתי נותן לכל אחד ואחד מכם עומר, עומר לגלגלת (שמות טז:טז), ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד משל כולם, ולא עוד אלא שאינו של חיטים אלא של שעורים. לפיכך משה מזהיר את ישר' ואו' להם והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג:י).

וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך. לדרך שהוא בא וידיו סגורות כלומ' אקבץ כל העולם בידי כן ילך שפושט את ידיו והולך לו אין מזה בידו כלום. ואין לו שיעמול לרוח כי אם לסגל מצות וזכיות.