מדרש על קהלת 8:13

(ע״ב) א״ר אייבו א״ר ינאי אין ת״ח רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. א״ר אלעזר כל תלמיד חכם שאין עומד בפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח שנא׳ (קהלת ח יג) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים מורא זו איני יודע מהו כשהוא אומר (ויקרא יט לב) תקום ויראת הוי אומר מורא זו קימה:

כא אָמַר רַבִּי אַיְבוֹ, אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמֹד לִפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא שַׁחֲרִית עַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ, נִקְרָא רָשָׁע וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ח׳:י״ג) "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים, כַּצֵל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא [מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים]". 'מוֹרָא' זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (ויקרא יט) "תָּקוּם וְיָרֵאתָ", הֱוֵי אוֹמֵר: 'מוֹרָא', זוֹ קִימָה. [אִיבָּעְיָא לְהוּ: רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמִי, אוֹ לֹא? אָמַר אַבַּיֵי: תָּא שְׁמַע: טָמֵא יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר עוֹמֵד, טָמֵא. טָמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר יוֹשֵׁב, טָהוֹר, וְאִם יָשַׁב הַטָּמֵא, הַטָּהוֹר טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: זֹאת אוֹמֶרֶת: רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמִי, שְׁמַע מִינָהּ! אִיבָּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לַעֲמֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה? רַבִּי חִלְקִיָּה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אַמְרֵי: קַל־וָחֹמֶר, מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִים, מִפָּנֶיהָ לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! רַבִּי אִלָעִי וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִי הֲווּ יָתְבֵי, חָלִיף וְאָזִיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ, אָמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּאַתּוּן 'חַכִּימֵי' וַאֲנָא 'חָבֵר'. וְעוֹד, כְּלוּם תּוֹרָה עוֹמֶדֶת מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ? סָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לַיִיט עֲלָה אַבַּיֵי. (שמות ל״ג:ח׳) "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֶלָה", רַבִּי אַמִי וְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, חַד אָמַר: לִגְנַאי, וְחַד אָמַר: לְשֶׁבַח. מַאן דְּאָמַר: לִגְנַאי, כִּדְאִיתָא. מַאן דְּאָמַר: לְשֶׁבַח, אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר לִי רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַב אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָא: חָכָם עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב. אַב בֵּית־דִּין עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב. נָשִׂיא עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֶׁב בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֶלָה"].

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (אסתר א, י), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר זֶה יוֹם הַשַּׁבָּת. כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֵין לָהֶם טוֹבָה, דִּכְתִיב (קהלת ח, יג): וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וגו', אֲתִיבוּן, וְהָכְתִיב כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, אָמַר לוֹ בְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ, טוֹבָה וְאֵינָהּ טוֹבָה, אֲבָל טוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, טוֹבָה שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ח, סו): וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה וגו'.