מדרש על קהלת ד:2

ושבח אני את המתים שכבר מתו. אלו הצדיקים שהרי נענה משה רבינו בזכותם שנ' זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב. ס"א ושבח אני את המתים שכבר מתו שכבר קבלו דינם ונתיאשו מן העולם הזה. מן החיים. אשר המה חיים עדנה ואינם יודעים מה עתיד לבא עליהם.

(דף ל) שאול שאלתא זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי מהו לכבויי בוצינא דנורא מקמיה באישא בשבתא. פתח ואמר אנת שלמה מלכא אן חכמתך אן סוכלתנותך לא דייך שדבריך סותרים דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרין זה את זה, דוד אביך אמר (תהלים קטו יז) לא המתים יהללו יה ואת אמרת (קהלת ד ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו, וחזרת ואמרת (שם ט ד) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, לא קשיא הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה הכי קאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב״ה שבח בו והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח סא) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות. ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב״ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה וכשאמר (שמות לב יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו, ד״א מנהגו של עולם מלך גוזר גזירה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה. ואת״ל מקיימין אותה. בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזירויי ותקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו, דבר אחר ושבח אני וגו׳ כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים פו יז) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו (חלק ע"ש מהרש״א) אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע מחול לי על אותו עון, אמר לו מחול לך, אמר לו עשה עמי אות בחיי אמר לו בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע, כשבנה שלמה את בית המקדש בקשו להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה פתח ואמר (שם כד ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד רהטו בתריה למבלעיה אמרו מי זה מלך הכבוד אמר להו ה׳ עזוז וגבור חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה כיון שאמר (דה״ב ו יב) אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון ולא יפה אמר שלמה (קהלת ד ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו. והיינו דכתיב (מ״א ח סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה׳ לדוד עבדו ולישראל עמו. וילכו לאהליהם שמצאו נשותיהם בטהרה. שמחים שנהנו מזיו השכינה. טובי לב שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר. על כל הטובה אשר עשה ה׳ לדוד עבדו שמחל לו על אותו עון. ולישראל עמו דאוחיל להו עון יום כפורים. ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים לט ה) הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש״ע הודיעני ה׳ קצי. אמר ליה גזירה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא גזירה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. אדעה מה חדל אני. אמר לו בשבת תמות. אמות באחד בשבת. אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמות בערב שבת. א״ל (שם פד יא) כי טוב יום בחצריך מאלף. טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח. (ע״ב) כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולה יומא. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא אמר מה אעביד ליה הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני נפק למיחזי הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה אישתיק ונח נפשיה. שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה. וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה. שלחו ליה חתוך נבלה והנח לפני הכלבים. ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. ולא יפה אמר שלמה (קהלת ט ד) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון נר קרויה נר ונשמתו של אדם קרויה נר מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב״ה:

יד שַׁאוּל שְׁאֵלְתָא זוֹ לְעֵילָא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי: מַהוּ לְכַבּוּיֵי בּוּצִינָא דְּנוּרָא מִקַּמֵּיהּ בְּאִישָׁא בְּשַׁבְּתָא? פָּתַח וְאָמַר: אַנְתְּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, אָן חָכְמָתָךְ? אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? לֹא דַּיֶּךָ שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִים דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ, אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. דָּוִד אָבִיךָ אָמַר: (תהילים קטו) "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ". וְאַתְּ אָמַרְתְּ: (קהלת ד) "וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ". וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: (שם ט) "כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת". לָא קַשְׁיָא, הָא דְּקָאָמַר דָּוִד: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ", הָכִי קָאָמַר: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (תהילים פ״ח:ו׳) "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי"? כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם, נַעֲשָׂה חָפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת. וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה: "וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ", שֶׁכְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר כַּמָּה תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו, וְלֹא נַעֲנָה, וּכְשֶׁאָמַר: (שמות לב) "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ", מִיָּד נַעֲנָה. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ". דָּבָר אַחֵר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, שַׂר בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה, סָפֵק מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, סָפֵק אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ. וְאִם תִּמְצִי לוֹמַר מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, בְּחַיָּיו מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ. וְאִלּוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ גָּזַר כַּמָּה גְּזֵרוֹת, וְתִקֵּן כַּמָה תַּקָּנוֹת, וְקַיָּמוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ". דָּבָר אַחֵר: "וְשַׁבֵּח אֲנִי" וְגוֹ', כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: (תהילים פ״ו:י״ז) "עֲשֵׁה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה, וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ", אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לֵיהּ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיֵּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ. כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׁרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: (שם כד) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶך הַכָּבוֹד". רָהֲטוּ בַּתְרֵיהּ לְמִבְלְעֵיהּ. אָמְרוּ: "מִי (הוא) זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" אָמַר לְהוּ: "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר". חָזַר וְאָמַר: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' צְבָאוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה", וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר: (דברי הימים ב ו׳:מ״ב) "ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ", מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ". וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: (מלכים א ח) "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם, וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי־לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם" (שמחים) שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם בְּטָהֳרָה. (דבר אחר) "שְׂמֵחִים" שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. "וְטוֹבֵי־לֵב" שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְיָלְדָה זָכָר.