מדרש על רות א:16

וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ (רות א, טז), מַהוּ אַל תִּפְגְּעִי בִי, אָמְרָה לָהּ לֹא תֶחֱטָא עָלַי, לָא תִסְּבִין פְּגָעַיִךְ מִנִּי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, מִכָּל מָקוֹם דַּעְתִּי לְהִתְגַּיֵּר, אֶלָּא מוּטָב עַל יָדֵךְ וְלֹא עַל יְדֵי אַחֶרֶת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה נָעֳמִי כָּךְ הִתְחִילָה סוֹדֶרֶת לָהּ הִלְכוֹת גֵּרִים, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ לְבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמְרָה לָהּ, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. אָמְרָה לָהּ בִּתִּי אֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם מְזוּזָה. אָמְרָה לָהּ, בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, אֵלּוּ עֳנָשִׁין וְאַזְהָרוֹת. וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, שְׁאָר מִצְווֹת.

(משלי לא כא): "לא תירא לביתה משלג" - חזקיה אמר: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש - שישה חודשים בחמה וששה חודשים בצינה. והקב"ה בתחילה מכניסם בחושך, והוא מכניסם בחמה בגיהנם, והם אומרים 'זו היא גיהנם של הקב"ה?' ואחר-כך הם יוצאין לשלג, והם אומרים 'זו היא צינתו של הקב"ה?', בתחילה הם אומרים 'ווה ווה', ולבסוף 'ווי ווי', הוא שדוד אומר (תהלים מ ג): "ויעלני מבור שאון מטיט היון", ממקום שאומר ווה ווי, והיכן הם משליכים נפשותיהם - בשלג, הה"ד (תהלים סח טו): "בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון", השלג הוא צלמונה שלהם. יכול אף ישראל כן - ת"ל "לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים", קרי ביה: שְנַיִם: מילה פריעה, ציצית תפילין, (דברים ט״ו:י״ד): "העניק תעניק", (דברים ט״ו:י״ד): "פתוח תפתח", (דברים ט״ו:י׳): "נתון תתן", (דברים יד כב): "עשר תעשר"; לפיכך משה מזהיר את ישראל "עשר תעשר".

(משלי לא כט): "רבות בנות עשו חיל": אדם הראשון נצטווה על שש מצוות, נח - על אבר מן החי, אברהם - על המילה, יצחק - חנכו לשמונה, יעקב - על גיד הנשה, יהודה - על היבמה, ישראל - על רמ"ח מצוות עשה, כנגד רמ"ח איברים שבאדם: כל איבר ואיבר אומר לו לאדם 'בבקשה ממך עשה בי מצוה זו', ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה, וכל יום ויום אומר לאדם 'אבקש ממך שלא תעשה בי עבירה זו'. (משלי לא ל): "שקר החן והבל היופי" - שקר היה חִנּוֹ של נח, שנאמר (בראשית ו ח): "ונוח מצא חן בעיני ה'"; אמר רבי לוי: בדורו בלבד. "והבל היופי" - הבל היה יופיו של אדם הראשון. אמר רבי שמעון בן מנסיא: תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, ואל תתמה, בנוהג שבעולם אדם עושה שני כלים דסקירין, אחד לו ואחד לבני ביתו, של מי עושה נאה - לא שלו? כך, אדם הראשון נברא לשמש לפני הקב"ה, וגלגל חמה להאיר לבריות. ואם תפוח עקיבו כך - קלסתר פניו על אחת כמה וכמה. "אישה יראת ה' היא תתהלל" - זה משה. (משלי לא לא): "תנו לה מפרי ידיה" - אמר רבי יוסי בר ירמיה: מפני מה הוא המשיל את הנביאים בנשים? אלא, מה האישה הזאת אינה מתביישת מלתבוע צרכי ביתה מבעלה, כך הנביאים אינן מתביישים מלתבוע צרכיהן של ישראל מלפני הקב"ה. אמר הקב"ה לישראל: בניי, היו מתעסקים בתורה ביום ובלילה, ומעלה אני עליכם כאילו אתם מעמידין שמים וארץ, שנאמר (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", ואומר (יהושע א ט): "הלא ציוויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת". ואומר (עזרא ג יא): "בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה'", "אמת קנה", (משלי ה יז): "יהיו לך לבדך", (משלי ט ט): "תן לחכם ויחכם עוד", (משלי ט יא): "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". ד"א "אשת חיל מי ימצא" - זש"ה (תהלים צב טז): "עוד ינובון בשיבה וגו'", כנגד אברהם ושרה, שהיו שקולים כאחד בצדקה ובגמילות חסדים, היו סימן טוב לעולם, כך אין מונע מן הצדיקים נשים כשרות שהוא מזווג להם, שכן מצינו באשתו של נוח שהיו שקולין מעשיה כמעשיו, לפיכך זכתה עמו וניצלה ממי המבול. "בטח בה לב בעלה" - זו שרה אמנו, שהעשיר אברהם בשבילה, שנאמר (בראשית יב טז): "ולאברם היטיב בעבורה". "גמלתהו טוב ולא רע" - זו רבקה אמנו, שגמלה ליצחק בשעה שמתה שרה אמו. "דרשה צמר ופשתים" - זו לאה אמנו, שקיבלה ליעקב בסבר פנים יפות, דכתיב (בראשית ל טז): "ויבוא יעקב מן השדה בערב, ותצא לאה לקראתו ותאמר 'אליי תבוא כי שכור שכרתיך וגו'", לפיכך זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים. "היתה כאניות סוחר" - זו רחל אמנו, שהיתה מתביישת על הבנים בכל יום, לפיכך זכתה ויצא ממנה בן שהוא דומה לספינה שהיא מלאה כל טוב שבעולם, כך יוסף נתקיים כל העולם בזכותו, וכלכל את העולם בשני רעבון. "ותקם בעוד לילה" - זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשית יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן. "זממה שדה ותיקחהו, [מפרי כפיה נטע כרם]" - זו היא יוכבד, שיצא ממנה משה, שהוא שקול כנגד כל ישראל, שנקראו כרם, שנאמר (ישעיהו ה ז): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". "חגרה בעוז מתניה" - זו מרים, שקודם שנולד משה אמרה 'עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל', כיוון שנולד וכבד עליהם עול מלכות, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה 'היכן נבואתיך?', ועמד וירק בפניה, ועם כל זאת היא מתאמצת בנבואתה, דכתיב (שמות ב ד): "ותתצב אחותו מרחוק". "טעמה כי טוב סחרה, [לא יכבה בלילה נרה]" - זו חנה, שטעמה טעם תפילה, שנאמר (שמואל א ב א): "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' וגו'", לפיכך זכתה ויצא ממנה בן שהיה זוג למשה ולאהרן, שהיו מאירין לישראל כנרות, דכתיב (תהלים צט ו): "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו", וכתיב ביה בשמואל (שמואל א ג ג): "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'". "ידיה שלחה בכישור" - זו יעל, שלא הרגה את סיסרא בכלי זיין, אלא ביתד בכוח ידיה. ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין? לקיים מה שנאמר (דברים כב ה): "לא יהיה כלי גבר על אשה". "כפה פרשה לעני" - זו אשה אלמנה הצרפית, שכלכלה לאליהו בלחם ומים. "לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים" - זו רחב הזונה, בשעה שבאו ישראל להחריב יריחו לא נתייראה מהם, מפני שנתנו לה סימן, (יהושע ב יח): "את תקות חוט השני". "מרבדים עשתה לה, [שש וארגמן לבושה]" - זו בת שבע, שיצא ממנה שלמה, שהיה מרוקם בשש וארגמן, ומלך מסוף העולם ועד סופו. "נודע בשערים בעלה" - זו מיכל, שהצילה דוד מן המיתה. "סדין עשתה ותמכור" - זו אמו של שמשון, שנושעו ישראל על-ידו. "עוז והדר לבושה, [ותשחק ליום אחרון]" - זו אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד: אחיה נשיא, ובעלה כהן גדול, ואחי בעלה מלך, ושני בניה פרחי כהונה. "פיה פתחה בחכמה" - זו אשה חכמה, שאמרה (שמואל ב כ טז): "שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה ואדברה אליך", שהצילה את העיר בחכמתה, וזו היתה סרח בת אשר. "צופיה הליכות ביתה" - זו אשתו של עובדיה, שהצילה בניה ולא עבדו עבודה זרה עם אחאב. "קמו בניה ויאשרוה" - זו שונמית, שנקראה (מלכים ב ד ח): "אשה גדולה", ומפני מה - מפני שהחזיקה באלישע לאכול. "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה" - זו רות המואביה, שנכנסה תחת כנפי השכינה. "שקר החן והבל היופי" - שהניחה אמה ואבותיה ועושרה, ובאה עם חמותה, וקיבלה כל המצוות: תחום שבת - (רות א טז): "אל אשר תלכי אלך"; איסור יחוד עם איש - "ובאשר תליני אלין"; תרי"ג מצוות - "עמך עמי"; עבודה זרה - "ואלהייך אלהיי"; ארבע מיתות בית דין - "באשר תמותי אמות"; "ושם אקבר" - אלו שני קברות המתוקנות לבית דין, אחד לנסקלים ולנשרפים ואחד לנהרגין ולנחנקין. לפיכך זכתה ויצא ממנה דוד, שריווה להקב"ה בשירות ותושבחות, לפיכך נאמר: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". החזק במוסר, שמרו התורה, ותינצלו מיצר הרע.