מדרש על שמות 25:40

[ג] צאינה וראינה בנות ציון (שה"ש ג:יא), בנים המצויינין לי במילה ובתגלחת ובציצית. במלך שלמה (שם), במלך שהשלום שלו. ד"א במלך שלמה, המלך שהשלים מעשיו עם בריותיו. השלים אש לאברהם אבינו, השלים חרב לאבינו יצחק, השלים מלאך לאבינו יעקב. ד"א במלך שלמה, המלך שהוא עושה שלום בבריותיו. א"ר יוחנן המשל ופחד (איוב כה:ב), א"ר יעקב דכפר חנן המשל זה מיכאל, ופחד זה גבריאל, עמו (שם), ומשלימים עמו ולא זה מזיק את זה. וא"ר יוחנן מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ולא מזל קדים לחבריה, ולית מזל חמי מה דקדמוי. אמ' ר' כולהון סלקין כהדין דסליק בסולמא הפיך. כתיב המקרה במים עליותיו וגו' (תהלים קד:ג), תני ר' שמעון בן יוחאי הרקיע של מים והככבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקי' זה את זה. הרקיע של מים והמלאך של אש והם דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה. א"ר אבין לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אפי' מלאך עצמו חציו אש וחציו מים והוא עושה שלום בם. ואית ביה חמש אפין, וגוייתו כתרשיש וגו' (דניאל י:ו). וכתי' ויהי ברד ואש וגו' (שמות ט:כד), ר' יהודה אומר צלוחית של ברד מלאה אש. רבי נחמיה אמר אש וברד פתוכין זה בזה. אמר ר' חנין טעמיה דר' יודה כהדא פרטתא דרמונא דחרצנייתיה מתחמיה מלגאו. אמר ר' חנין טעמיה דר' נחמיה כהדא שאשתא דקנדילא דמיא ומשחא מערבין כחדא דהיא דלקא מן גביהון. ויהי ברד ואש מתלקחת (שם), מהו מתלקחת, א"ר יודה בר סימון מיתא מתקריא לעשות שליחותיה. א"ר אחא למלך שהיו לו שני ליגיונות קשים והיו דבובין זה בזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של מלך עשו שלום ביניהם. כך אש וברד דבובים זה לזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של הב"ה במצרים ויהי ברד ואש מתלקחת (שם), נס בתוך נס. בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו (שה"ש ג:יא). א"ר יצחק חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה, אלא זה אוהל מועד שהוא מעוטר בתכלת וארגמן ותולעת שני. א"ר חוניא, שאל ר' שמעון בן יוחאי את ר' אלעזר בר' יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, א"ל למלך שהיה לו בת והיה אוהבה יותר מדאי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי. כך בתחלה חיבב הב"ה את ישראל וקראן בתי, שמעי בת וראי (תהלים מה:יא). לא זז מחבבה עד שקרא אותן אחותי, שנא' אחותי רעייתי (שה"ש ה:ב). לא זז מחבבה עד שקרא אותן אמי, שנ' שמעו אלי עמי ולאומי וגו' (ישעיהו נא:ד), ולאמי כתי'. עמד ר' שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, א"ל אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי. ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי בשעה שאמ' הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להביא ד' קונטיסין ולמתוח את המשכן עליהן, אלא מלמד שהראה לו הב"ה למשה למעלה אש אדומה אש ירוקה אש שחורה אש לבנה ואמר לו עשה לי משכן. אמר לו משה להקב"ה רבון העולמים וכי מניין לי אש אדומה אש ירוקה אש שחורה אש לבנה, א"ל בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות כה:מ). ר' ברכיה בשם ר' לוי למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש אולו מרגליטון. א"ל עשה לי כזה. א"ל אדני המלך וכי מניין יש לי לבוש אולו מרגליטון, א"ל אתה בסימננך ואני בכבודי. כך אמר הב"ה למשה, משה אם אתה עושה מה של מעלה למטה אני מניח סנקליטין שלי של מעלן ויורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן. מה למעלה, שרפים עומדים (ישעיה ו:ב), אף למטן, עצי שטים עומדים (שמות כו:טו). מה למעלה ככבים אף למטה קרסים. א"ר חייא בר אבא מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הקבועין ברקיע. ביום חתונתו (שה"ש ג:יא), חיתונים היו. וביום שמחת לבו (שם), זה אהל מועד. ד"א ביום חתונתו, זה אהל מועד. וביום שמחת לבו, זה בניין בית העולמים. לכך נאמר ויהי ביום כלות משה (במדבר ז:א).

זאת החיה. שלשה דברים נתקשה בהם משה, והראה לו הקב"ה, מעשה המנורה והירח והשרצים. מעשה המנורה כיצד, כשעלה משה הראה לו הקב"ה היאך יעשה את המשכן, וכיון שהראה לו מעשה המנורה נתקשה בה, אמר לו הקב"ה אני אעשה אותה לפניך, מה עשה הקב"ה, היה מראה למשה אש לבנה, ואש אדומה [ואש שחורה] ואש ירוקה, ועשה [מהן את המנורה]. גביעיה [כפתוריה] ופרחיה וששת הקנים, אמר לו הקב"ה כך עשה אותה, שנא' וזה מעשה המנורה (במדבר ח' ד'), שהראה לו הקב"ה באמצע, אעפ"כ נתקשה בה משה, מה עשה הקב"ה חקקה על ידו, אמר לו לך רד ועשה כשם שחקקתי על ידיך, וראה ועשה [בתבניתם] (שמות כה מ). ומנין שחקקה על ידו, שנאמר וישלח תבנית יד (יחזקאל ח' ג'), ואין תבנית אלא מעשה המנורה, שנאמר [וראה ועשה] בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות שם), אעפ"כ נתקשה בה משה, אמר לו הקב"ה השלך את הזהב לאש ומעצמה נעשית, שנאמר מקשה תיעשה, [תעשה] אין כתיב, אלא תיעשה המנורה, היא מעצמה תיעשה:

‎וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג, ד). מַהוּ חֵן. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בָּהָר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, הֶרְאָהוּ כָּל כְּלִי וּכְלִי הֵיאַךְ לַעֲשׂוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה (שמות כה, מ). וְהָיָה מֹשֶׁה סָבוּר שֶׁהוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁאָמַר לוֹ: וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים, וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת, וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר, כָּךְ כָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוָן שֶׁסִּדֵּר לוֹ כָּל דָּבָר וְדָבָר, אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי יַעֲשֶׂה כָּל זֹאת. אָמַר לוֹ: רְאֵה קָרָאתִי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל.