משלי כד:יז מקורות במשנה: משנה אבות ומשנת ארץ ישראל, מבוא

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

במשנה אחרת הצענו, בעקבות חוקרים אחרים, שבנוסח הקדום במדרש ספרי זוטא (יט ג, עמ' 302) היה כתוב יב"פ, שמשמעו "ישמעאל בן פיאבי", והמעתיקים הקדמונים שיבשוהו ל"יהושע בן פרחיה".¹²⁸ראו פירושנו לחגיגה פ"ב מ"ב. דוגמה אחרת היא משנת דמאי פ"ב מ"ג המגדירה את החבר כמי ש"משמש בבית המדרש", ובעקבות אפשטיין פירשנו שהיה כתוב "משמש בבית המ' ", והמשמעות היא משמש בבית המשתה. הקיצור "פוענח" בצורה לא נכונה על ידי המעתיקים הקדומים ביותר. אם הצעה זו נכונה, הרי שהשיבוש התחולל בשלב שהמשנה הייתה כתובה. ברם, בהחלט ייתכן שהשיבוש השתרש הרבה אחרי עריכת המשנה, בשלבים הראשונים של ההעתקות של המשנה.¹²⁹דוגמה אחרת, בעייתית יותר, היא דבריו של שמואל הקטן במשנה, אבות פ"ד מי"ט. במשנה הקודמת שם נאמר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", על כך מגיב שמואל הקטן: "בנפֹל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך' פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". דבריו של שמואל הקטן מוזרים. אין הוא מחדש דבר על דברי קודמו, ואין הוא אומר דבר, שהרי כל שעשה הוא ציטוט פסוקים ממשלי (כ"ד, יז-יח). יתר על כן, הפרק מסודר בסדר כרונולוגי, ושמואל הקטן היה חכם בן דור יבנה, ואין מקומו כאן אלא בפרק ג. על כן נראה שבמקור היה כתוב שה"א, כלומר "שכן הכתוב אומר", ומוסרי המסורת הכתובה פענחו זאת שמואל הקטן אומר. אכן בבבלי (ברכות נה ע"ב) הפסוק מצוטט כשלעצמו, ללא זיקה לשמואל הקטן. באבות דרבי נתן מופיעים דברי רבי שמעון בן אלעזר ללא דברי שמואל הקטן (נו"א פכ"ט, מד ע"א; נו"ב פל"ג, עמ' לז). אבל באליהו זוטא (פט"ז, עמ' 12) כבר מצוטטים דברי שמואל הקטן ואחריהם מימרות נוספות שלו. אם אכן אנו צודקים בפירושנו הרי שהשיבוש הוא קדום ביותר. אליהו זוטא הוא חיבור שעריכתו מאוחרת (בתר־אמוראית לפחות), אך חלק מהחומרים שבו קדומים ומשקפים משנת חסידים שהשתקעה בבית המדרש. הפיענוח השגוי היה אפוא מוכר לעורך אליהו זוטא. לפי דרכנו זו ראיה נוספת לכך שהמשנה הייתה כתובה, והשיבושים בה מועטים, וחלקם מובן רק על בסיס ההנחה שהטקסט היה מונח כתוב לפני המעיינים.