בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֡מָּה רָאִ֣יתִי בִֽיהוּדָ֣ה ׀ דֹּֽרְכִֽים־גִּתּ֣וֹת ׀ בַּשַּׁבָּ֡ת וּמְבִיאִ֣ים הָעֲרֵמ֣וֹת וְֽעֹמְסִ֪ים עַל־הַחֲמֹרִ֟ים וְאַף־יַ֜יִן עֲנָבִ֤ים וּתְאֵנִים֙ וְכָל־מַשָּׂ֔א וּמְבִיאִ֥ים יְרוּשָׁלִַ֖ם בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וָאָעִ֕יד בְּי֖וֹם מִכְרָ֥ם צָֽיִד׃
משנת ארץ ישראל, מבוא
גם אם קשה להעריך עד כמה נשמרו הפרטים השונים של חוקי התורה בחיי המעשה, ברור שלצד החוקים הייתה מערכת נוהגים שהיא בבחינת תורה שבעל פה. זאת ועוד, חוקי התורה עצמה דורשים הסברים. ברור שמי ששמר על החוקים פירש לעצמו מהי מלאכה שאסורה בשבת. בדברי הנביאים יש ביטוי לכמה הלכות בתחום זה, ויש בהם הרחבה של איסור מלאכה.362ביקור אצל הנביא בשבת (מל"ב ד', כב-כג) – בניגוד מסוים למסורת ההלכה האוסרת הליכה למרחק בשבת; החלפת משמרת במקדש בשבת (מל"ב י"א, ד-יב); איסור מכירה בשבת כנוהג מקובל (עמוס ח', ה-ו) וכחידוש הלכתי (נחמיה י', לב; י"ג, טו-כא); איסור הליכה בשבת [למרחק] (ישעיהו נ"ח, יג); נוהג לעלות לרגל למקדש בשבת (ישעיהו ס"ו, כג); נשיאת משא בשבת, אולי כחידוש הלכתי (ירמיהו י"ז, כא-כב). מחלקם אפשר גם להסיק שהנביא מתלונן נגד הנוהגים לעשות מלאכות אלו בשבת, וקשה לדעת אם יש כאן חידוש הלכתי של הנביאים, או אולי מאבק נגד המזלזלים בדינים המקובלים. כך או כך, בפסוקים יש ביטוי למסורת הלכתית שאינה מקרא מפורש, בבחינת תורה שבעל פה.
משנת ארץ ישראל, מבוא
בתוספתא קיימת עדות לשלבים הקודמים למשנה: "בראשונה היו אומרין שלשה כלים ניטלין בשבת" (תוספתא, שבת פי"ד [טו] ה"א; בבלי, שם קכג ע"ב). בראשונה היו אסורים כל הכלים שמשתמשים בהם למלאכות אסורות, כלים שדוגמתם פורטה במשנה ב, והתירו להשתמש רק בשלושה כלים שמשתמשים בהם גם לאיסור, והם כמפורט בתוספתא: "מקצוע של דבילה וזומא לסטרון של קדירה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. חזרו להיות מוסיפין והולכין עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת", ובבבלי: "התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו" וכו'.385בבבלי שם: "אמר רבי חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו (שהחמירה ואמרה שאין נוטלים אלא שלושה כלים – רש"י), דכתיב 'בימים ההמה ראיתי ביהודה דֹרכים גִתות בַשבת ומביאים הערֵמות.' (נחמיה יג טו)". אין זו מסורת על קדמותה של משנה זו, אלא מעין אסמכתא והסבר מדוע החמירו ואסרו לפנים ליטול בשבת את כל הכלים.