מוסר על במדבר ט:ו

ויש בפרשת פסח שני רמז למחנה ישראל, שכתבתי לעיל בהקדמת אלה הפרשיות, שהם מנפש אדם הראשון. כי הכהנים מהנשמה, והלוים מהרוח, וישראל מהנפש, וכן כתיב (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, וקבלנו מהאלהי האר"י ז"ל שנדב ואביהו היו מצד נפש אדם הראשון, ואלו האנשים היו מישאל ואלצפן שנשאו את נדב ואביהו כמו שאמרו רז"ל (סוכה כה, ב). על זה בא הרמז (במדבר ט, ט) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. כלומר, טמא לנפש של עתה. או לנפש, שהוא בדרך רחוקה, כמו אלו שהיו טמאים לנפש שכבר היה מרחוק, דהיינו נפש אדם. ועל כן נקוד על רחוקה, להראות שהוא בפשוטו גם רומז לדבר זה:

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל, ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (בהעלותך ט', ו'-ח'). ומבואר מפסוקים אלו, שבתחילה לא נצטוו ישראל על פסח שני, אלא שהטמאים התלוננו למשה רבינו על שלא היו יכולים להקריב את הקרבן פסח, ואז נצטוו על פסח שני.

אדם, סחט אשכול של ענבים ובאותה שעה נעשה מין כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח, ב), והיה נעשה אחר. נח, (בראשית ט, כ) ויטע כרם, והציץ ונפגע כי נשתטה. אברהם אבינו, (שם כא, לג) ויטע אשל, אבל נכנס ויצא בשלום, והוא סוד המרכבה. בני אהרן הציצו ומתו, כלומר שקרבו אל הקודש כל כך בעומק השגתם עד שנשארו דבקים למעלה, על כן אמר (ויקרא טז, א) בקרבתם אל ה', ולא אמר בהקריבם, אלא מיתתם היה קורבת עצמם ומעלה גדולה ויתירה היה בהם זה הדבר, על כן נתקיים בהם ונקדש בכבודי כי הם מכובדיו של הש"י והקרובים אליו, וכן כתיב (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש. אמנם הם תיקון אדם הראשון וכמו שקבלנו בשם האלהי האר"י ז"ל כי הם היו גילגול מצד נפש אדם, כי מתגלגל נפש רוח נשמה, והם היה מגולגלים מצד נפש אדם הראשון, וזה נרמז בפסוק (במדבר ט, ו) ויהיו אנשים טמאים לנפש אדם. ובמסכת סוכה פרק הישן (כה, ב) סבירא ליה לר' עקיבא שהם היו מישאל ואלצפן שנשאו את נדב ואביהו, ורמז הפסוק שהם היו נפש אדם הראשון, זהו וישאו בכתנותם הוא כתנות אור שזכו: