מוסר על בראשית יב:א

המידה השלישית - כי החסיד מואס לכל מואסי הבורא יתברך, ואוהב אוהביו. כי הבורא יתברך, אמר לאברהם (בראשית יב) ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״. והוא מאס במשפחתו ובית אביו מפני שמאס אותם האל יתברך, שנאמר (בראשית יב) ״וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳״.

וכן תמצא תיכף בברוא אלהים את האדם הניחו בגן עדן במבחר המקומות אויר המחכים לעבדה ולשמרה, ואמרו רז"ל (תקו"ז כ"א סב, א) לעבדה זו מצות עשה, ולשמרה מצות לא תעשה, וצוהו והזהירו על עונש (בראשית ב, יז) ביום אכלך וגו'. אך אדם ביקר בל ילין, וגורש מגן עדן ונטרד והלך לאחור, ומה שבעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה דורות מאדם ועד נח כו', עשרה דורות מנח עד אברהם כו', כי אלו הדורות דור המבול ודור הפלגה סרו מהדרך ויאמרו לא הוא חס ושלום וכפרו בעיקר. והותחל הפירסום מהאבות כי אברהם אבינו הכיר בוראו ופירסם מציאות הש"י. ובמדרש (בר"ר לט, א) ויאמר ה' אל אברם לך לך, אמר ר' יצחק משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת כו'. וביארו המפרשים זה המאמר, איך שאברהם אבינו הלך מחקירה לחקירה ונגלה אליו הש"י, ואמר לו אני הוא בעל העולם. וידע אברהם והשיג באמת מציאות הש"י והאמין בה' והתגלה לו שהעולם מחודש והש"י הוא בעל הבירה, רצה לומר בעל העולם, מאחר שבראו, והעולם הוא מחודש, וכל מחודש יש לו מחדש והוא מציאות הש"י. ונסמך זה הענין לויאמר ה' לך לך, מהטעם שנפרש אח"כ:

והילל היה כורך פסח מצה ומרור ביחד, כי כל ג' עיקרים נכללים בעיקר אחד, ואברהם אבינו פירסם העיקר הזה הכולל כולם, ועל כן בברית בין הבתרים נתבשר על גלות מצרים והגאולה שנזדככו שם, ונתפרסמו הג' עיקרים שם. וזהו ביאור המאמר (בר"ר מ, ו), לך לך (בראשית יב, א), צא וכבוש הדרך לבניך, ומשם ירד אברהם אבינו למצרים והוא היה סימן לבניו כמו שהאריך הרמב"ן בפרשת לך לך ובשאר הפרשיות: