מוסר על בראשית כה:כא

ה' אלהים צבאות שמעה תפלתי האזינה אלהי יעקב סלה (תהלים פד). פסוק זה אמרו דוד ע"ה והיה מתחנן להקב"ה שישמע תפלתו לפי שעם התפלה יתקרב אדם לבוראו, והנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות ריבה לפניו תפלות ותהלות מכל אשר היו לפניו וערך שלחן התפלה לכל באי עולם, וכיון שבא דוד באת תפלה לעולם כי הוא החזיק יסודותיה והדריך בה לכל הבריות ולימד דעת את העם איך יתנהגו בתפלה ובתחנה לפני אדון הכל. וגדול כח התפלה אפי' לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות את הטבע ממה שכתוב (בראשית כ״ה:כ״א) ויעתר יצחק לה' וגו' הי' הכתוב ראוי לומר ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק לה' ויעתר לו מפני שראוי הי' להקדים הסבה שבשבילה באה התפלה. אבל נ"ל כי זה יורה כי אין העקרות עיקר הסבה אלא התפלה ולא בא העקרות אלא בשביל שתבא התפלה אם כן התפלה עיקר. ולכך רצה להקדים העיקר ולהתחיל בתפלה. אמרו במס' יבמות (פ"ו עד) מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה וכשהתפללו בזה נשתנה הטבע בהן וילדו. וא"כ ה"ז מבואר שהתפלה יש לה כח לשנות הטבע, וכן להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהילים ק״ז:כ״ג-כ״ד) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'. ויאמר ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג ויצעקו אל ה' בצר להם. וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם הרי שהתפלה מגינה על הסכנה. וכן כח התפלה לבטל הנגזר ואמרו בברכות (פ"ק דף י) מחזקיהו שהוסיף לו הקב"ה בכח תפלתו חמש עשרה שנה שנא' (ישעיהו ל״ח:ה׳) הננו יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף היא מורה שהיה זמנו קצוב ונגזר שלא לחיות יותר. ויפה כח התפלה לבטל הנגזר, ואמרו בברכות (פ"ק דף י) אמר לו ישעיה לחזקיה אנא אמינא לך צו לביתך ואת אמרת לי הב לי ברתך כבר נגזרה גזירה, אמר לו בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר (איוב י״ג:ט״ו) הן יקטלני לו איחל. ביארו לנו חכמי האמת בכאן כי התפלה מבטלת הנגזר במערכת הככבים, כי מה שאמרו בכאן כבר נגזרה גזרה ביאורו במערכת הכוכבים שמשם הגזרות והמשפטים באים לעולם השפל בכח עליון עליהם כי היה רואה כן בנבואתו, והוסיפו עוד באור שהתפלה למעלה מן הנבואה כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים:

וזהו שאלת הגמ' נשים במה זכיין ר"ל במה מנצחים ליצה"ר כי אין לנצח ליצה"ר רק בתורה ונשים לאו בני תורה נינהו א"כ במה מנצחים ליצה"ר וע"ז משני הואיל ועל ידם נלמד כי מסייעים לגברייהו ללמוד והן יושבות ומתעגנות בעבורם וכן מדריכים בניהם לתורה הרי כאילו הן לומדות התורה ואף בזו התורה מסייעתם ללחום עם היצה"ר כאלו הן לומדות התורה וכן בכל אדם מי שאינו בעל תורה א"כ הרי הוא משולל מכלי זיין לעמוד נגד צר הצורר ובמה יגין על עצמו ולכך זאת העצה היעוצה להחזיק ללומדי תורה לשמה ולסייעם בכל לב ואף הוא יאזור בעוז מתניו לקום לקראת אויב ועיקר לשמוח בהחזקת התורה ולא לילך בקרי ואף שיש אנשים מחזיקים בתורה והוא עליהם לעול אין זה מדרכי היושר לעמוד לאדם בעת דוחקו ואם כי עבודת ה' בתורה ובחכמה דע כי סוגי עבירות נכללים בשלשה רובם הם נעשים בחסרון ידיעה ושגיאה מבלי מכיר אם הוא כלל עבירה ואף שמכיר אינו יודע להיכן ועד כמה מגיע הפגם בעו"ה ועד היכן מגיע ממש הפגם בכל המרכבה הקדושה חיות הקודש ושרפים ואופנים כולם נפגמים ע"י עבירה של איש ואילו ידע איש איך ינוח רגע ולא ידמע נחל דמעה על רוב עונותיו שפגם במרכבה קדושה מרכבת אלהים אשר ניצוץ קדושה שורפו אילו יגיע אליו והוא בעונו שלח ידו בקדושי אל להומם ולהטיל פגם בקדשים על זאת ידוו כל הדווים ולא יתנו דומיה יום ולילה אולי יחנן ה' צבאות וזהו באמת קטרוג צבא מעלה שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכו' (סנהדרין לח ע"ב) קטרוג על בריאת אדם כי בשלהם דיברו כי ידעו בעונו יפגום אותם וימעט חילם ולכך חשבו למעט הבריאה ולמעט הדמות מאדם ולכן אדם הלומד תורה לא זו בלבד שינצל משגיאה וידע מעשה אשר יעשה ואשר ימנע ממנו אף גם יכיר במעלות העובד השלם ופגם הבלתי עובד וכמה מעלות טובות לעושי רצון הבורא וממש במעשהו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית בונה עולמות בטובתו ומחריבן ברעתו כי כך חקק בורא עולם שיהיה הכל נדון לפי מעשה אדם כמאמר המשורר (תהילים ח ז) כל שתה תחת רגליו ובזה הלא ימלא רתת וחלחלה ויעבוד ה' מאהבה ויראה כי איך לא יירא בזכרו דברים כאלה ואיך לא יאהב להש"י אשר בחר בו ורוממהו ממש מכל יצורים אך אם ע"י תורה מתוקן כך אבל לעומת זה גם החמדה והגאוה לא יתבטלו ואדרבא החמדה והגאוה יתגברו כי יפתה לו יצרו להחזיק טובה לעצמו שלמד חכמה והוא לבדו זכה לשם טוב ורבים נכנסים לבית הספר ואינם יודעים שמץ מנהו ומי יוכל לשער גאות ורוממות רוח שמצוי בעו"ה בבעלי תורה ובפרט להיותו חכם יותר גדול הגאות ורוממות רוח ועי"כ מסתעף הקנאה וכבוד ורדיפה אחרי כבוד המדומה והטלת מום בחבירו ופגם ודופי בזולתו כדי להרבות כבודו כללו של דבר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה בעו"ה הגסות רוח ואם אדם זוכה בתורה ומשיג תעלומות חכמה יותר באמת יש לו להיות עניו כי יראה בחסד הבורא אתו אך בעו"ה יצה"ר גובר ויותר שאדם גדול בתורה יותר מתגאה בחשבו כי מעוטים הם בערכו ואם הוא באמת יחיד בדורו גם גאותו גדולה כי חושב כי אין זולתו וא"כ איש הגדול למאוד בתורה והוא עניו יש יותר להלל ענותנותו יותר משאר בני אדם כי לפי ענין הסתת יצר גאותו גדולה ולכך משה רבינו ע"ה שלא קם כמשה היה לו להיות מפאת היצר גאותו גדולה בחשבו מי כמוני והיה בתכלית הענוה א"כ ענותנותו תגדל מכל אדם בטבע כי ראוי להיות מתגאה ביותר ולכך נאמר כי משה היה עניו מכל אדם והרפואה לזה בדביקות אדם בבוראו ותמיד ה' לנגד עיניו באהבתו אותו והכל כלא נחשב נגד דביקותו בה' וציור מחשבתו בשכלים עליונים כי איך יתגאה בחושבו כי הוא חומר נפסד כל אוכלו כמעט רגע וימאס ויהיה קיא צואה וכל ענינו הכל דברים נבאשים ומוסרחים היותו נוצר מש"ז טיפה סרוחה עובר במעבר השתן וכן ענינו תמיד ויחשוב בבורא וצבאו למעלה כולם ברורים טהורים זכים מאירים בהירים אין לפניהם שינה ויגיעה וקלקול כלל וכל פעולתם בלי שגיאה והלא יבוש ויכלם בגאותו וזהו ענין יחוד בק"ש שמייחד השם היותו אחד בכל קצותיו ויצייר שאין מקום פנוי כלל ובמה שלא נמצא בו דביקות אלהות ומה שאין בו מקום כבודו ב"ה וא"כ איך יתגאה בראותו כי הוא עומד לפני מלך אשר כל ברואיו אינם כדאים להזכיר שמו יתעלה זכרו לנצח וכן אח"כ בקראו אהבת ה' ודביקותו ושקידת מצותיו לילה כיום לא ימנע רגע היותו דבק בה' וקביעת אות שמו הגדול בזרועו וראשו ובדירתו להורות שבכל מעשיו ומחשבתו וישיבתו יהיה הכל בדביקותו ולא יפרד מהם וכן יקבע אותו בלבושו לזכור תמיד במצותיו ומזה תבטל הגאות אמנם בכל זה לא תבטל החמדה וראש החכמים שהיה גדול בתורה מכל החכמים ודבק בה' ומעשים טובים נתקלקל בחמדה כי רוב חום בחכמה גורם חמדה כאשר ישכילו בעל טבעים שטבע חום להוליד חמדה וטבע חכמה להוליד חום בגדר הטבעים כי לרוב לא תמצא חום בבעלי לבנה וכן לא שכיח בם חכמה לרוב מיעוט כח חום אבל זה יבוטל בזוכרו כי האדם הולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו ועל מה יחמוד הלא להבל דמה וכל חמדתו כאין ולא רק ביום מיתה אלא בכל יום הוא אדם נפסד וכעין מיתה בשינתו ופסק כל החמדה כי אם יחמוד אדם הכל כאשר יהיה בו שעה שתים יגיע עליו שינה ויקוץ בכל חמדה ויהיה מונח כאבן דומם ויקץ כגבור מתרונן מיין ולא ידע אם היה מתענג או מצער ומעונה אין הבדל ולכן מה יחמוד האיש הלא כל רגע מעותד למיתה וחסרון יכול להמנות וכבר האריך שלמה בספרו קהלת שהרבה בכל מיני תענוגי אדם לא חסר לנפשו מכל חמדה לבסוף ראה כי הכל עמל ורעות רוח ואדם הולך לבית עולמו והוא מאמר חז"ל (סוכה נב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה וכו' ויש בו שלשה מיני חשש עבירות ולכך אמרו אולי הוא מחסרון ידיעה ולכך משכהו לבה"מ ואי אזיל מוטב ואי לאו הרצון שהוא לא מחמת חסרון ידיעה רק הוא מחמת גאוה וכבוד יקרא ק"ש ואי אזיל מוטב כי כבר כתבתי כי ק"ש מבטל הגאוה רק אולי היצה"ר הוא מחמת חמדה וא"כ לא יועילו אלו שנים ולכך אמרו יזכיר לו יום המיתה ובשלש אלה ינצל מידי רוב העבירות וביחוד מוטל עלינו בימים האלה לשוב אל ה' ולראות לשבור יצה"ר בכל מיני סגולות המועילות לבטלו הן בתורה הן בק"ש הן במיתה כללו של דבר ימים האלו הם ימי חפץ ועת רצון לה' וראוי מבלי לאבד רגע וכבר אמרו (אבות ד יז) יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ויש להבין כי אין זה מסוג א' כי אילו אמר יפה שעה א' במע"ט משנים רבות מע"ט היה מסוג הענין וכן אם אמר יפה נועם ותענוג בזה מן זה היה בסוג הענין אבל יאמר מה שאינו בסוג אחד ואמר יפה שעה א' בעבודת ה' מכל נועם ותענוג בעוה"ב אין זה מסוג אחד אבל הענין כי יש לאהוב ה' באהבה שלימה ולעבוד אותו בתכלית והאוהב באמת כאשר יעשה לאוהבו איזה נחת יערב לעצמו כאילו קיבל הוא כל הנחת שבעולם והיה מתעדן בכל עדונים שבעולם כי אין נחשב לו דבר נגד שמצא מקום לנחת אוהבו וזהו לו בתכלית הנחת וזהו גדר האוהב השלם וא"כ האוהב לה' בכל לב ונפש כראוי יהיה לו יותר לנחת ותענוג כשעושה דבר לרצון ה' מכל תענוג שבעולם ובפרט לאוהב ונאהב הגדול כזה הלא עבדי מלך לעשות רצון המלך הנאהב אצלם ילינו בקיץ וחורף קור וחום על פני שדה וממש אין להם לאכול וזהו אמרם יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בזה העולם כי בזה עושה נחת לה' וא"כ יהיה לאיש תענוג ועדן יותר מכל עדן בעוה"ב כי בזה עושה נחת להקב"ה משא"כ בעוה"ב שאין בו מצות ונחת לה' והאוהב השלם יבחר בנחת אוהבו יותר מנחת עצמו ולכך אמר יהיה לאדם יפה לנחת בעוה"ז והנה בימים אלו הם ימי תשובה וראוי לאדם לפשפש במעשיו כאשר אמרתי והעיקר בגדר להתרחק מקצה לקצה במה שדש בעבירה כי אמרו (ברכות נד) בכל לבבך בשני יצריך יצר הרע והטוב והיינו כי לב האדם בו משכן נפש טבעי נפש בהמיי והיא נפש מסטרא דיצה"ר המפתה לאדם לילך אחר ההבל כמ"ש לעיל וכן משכן נפש מדבר שהוא אדם והוא ממה שבא לו מן השמים כדכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים והוא יצר טוב כי כל ענינו לטוב וצדיק גמור גובר עד שיצה"ר נעשה טוב והיינו נפש בהמה נעשה נפש שכלי ואוכל הכל למצוה אין בו פניה לחמדה כלל רק לחזוק גופו ובפרט להיודעים כוונת אכילה שכולו הוא ממש כעין קרבן וזבח כי מעלה מדרגת חי למדבר וע"ז נאמר (יחזקאל מא כב) זה השלחן אשר לפני ה' וכן היא אכילת קרבנות וקדשים כולו כליל לה' וכן כל מעשה צדיק זווג כולו לה' לקיים מצותו ואצ"ל בסודות נעלמים אשר אין כאן מקומו ולכך נאמר (בראשית כה כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו ר"ל כשהיה מזווג עם אשתו לא היה פנייה רק בתפלה לה' לקיים מצותו וכן בכל חמדת הזמן הכל כליל לה' וחלבנה נעשה קטורת מעלה ריח טוב ותמיד הפרש בין חי"ת לה"א כמו חמץ אותיות מצה רק ההבדל בין חי"ת לה"א זהו מסטרא דמסאבא וזה מסטרא דקדושה וכן חלבנה ולבונה זהו מסטרא דקדושה וזה מסטרא דמסאבותא אמנם קטורת הביא פניית היצה"ר לטוב וזהו מעשה קטורת בצדיקים שעוקדים יצה"ר לטוב ונהפך הוא וחלבנה נתן ריח טוב ולכך כהן שלא היה צדיק תמים בקטורת נענש וזהו כי לא נהפך יצה"ר לטוב ונקרא אש זרה וצריך הצדיק האוחז בזה למעט המותרות כי אם ירבה וירדוף המותרות א"א להיותו כולו טוב ונקי כאמרם (סנהדרין כט) כל המוסיף גורע ולכך בלחם הפנים אמרו (יומא לט) שהגיעו כפול כי בזה המיעוט משובח לזוז יצה"ר לטוב ולכך בקטורת נאמר (ויקרא ב יא) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ולא היה בקטורת דבש כי הוא מותרות כשאור ודבש ולכך נאמר (משלי כה כז) אכול דבש הרבה וכו' אבל בינוני הולך בדרך ממוצע נותן פנים ליצה"ר לנפש בהמה אוכל ונהנה מתאות המשגל וכדומה להנאת וחמדת הגשמי אך נותן פנים ליצ"ט מבלי לאכול כי אם דבר המותר ובזמן הראוי בשבתות ויו"ט אבל לא להרבות תענוגים בחול ולעשות ח"ו כל ימיו כחגים ולא יתן לנשים זרים חילו ולא יתן עיניו בנשים אחרות ויכרות ברית לעיניו וכדומה בכל דרך ממוצע אשר ממש אין דבר שאין בו מעץ הדעת טוב ורע וזהו כל עניני בינונים וצדיקים הנ"ל הם האוכלים מעץ החיים ובינוני מעץ הדעת טוב ורע מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע אבל רשעים ההולכים אחר יצרם ובעו"ה כל דבר שעושים הוא הכל לפניה אחרת לגאוה לקנאה ולהכעיס לחבירו ולעשות קורדום לאכול הימנו וכדומה אין לך דבר שאין לו בו פניה שלא לש"ש עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס (סוטה ב ע"ב) והם עושים עין של מעלה כביכול כאין רואה ח"ו אלו שמהפכין יצ"ט ליצה"ר והם מגורשים לגמרי מג"ע וע"ז נאמר (בראשית ג יח) וקוץ ודרדר תצמיח ודרדר גימטריא ח"ת והם היו החתים שכל מעשיהם היה לרוע והיו לקוצים ודרדר ולכך אמרה רבקה (בראשית כז מו) קצתי בחיי מפני בנות ח"ת דייקא שהם רשעים וע"ז נמשל יצה"ר וס"א כמ"ש לעיל על לויתן שהוא מורה על יצה"ר ורשע שרוצה לכנוס בתשובה ולבוא לדרך ג"ע אין הכרובים מניחים אותו כלל עד שהקב"ה חותר חתירה ממקום אחר בפתח אחר מה שאין הכרובים השומרים דרך הקודש יעכבוהו וזהו הפותח שער לדופקי בתשובה וזה הבעל תשובה צריך לחזק עצמו מבלי תת חלק ליצה"ר כי להכניסו בקדושה א"א וגם לעשות כעץ הדעת טוב ורע כבינוני הנ"ל ג"כ א"א פן יסור לרוע ח"ו כי כבר עלול לכך ולכן צריך להתרחק ולשמור עצמו מכל עניני יצה"ר מבלי לאכול כי אם לקיום הגוף ולהתענות ובלי לעשות שום תענוג גשמי וכדומה באופן שיהיה יצה"ר ויצ"ט נפרד נפש שכלי מנפש בהמיי ויגרש נפש בהמיי בדד ישב עם נפש שכלי ואז הקב"ה יקרבו בימין צדקו ותומך תמימים ה' וזהו לב נשבר שנשבר הלבבות יצר הרע מיצ"ט דדרשינן בכל לבבך כנ"ל אך בעל תשובה צריך להיות לו לב נשבר שנפרד יצה"ר מיצ"ט ולכך לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נא יט) היינו בעל תשובה כנ"ל וזהו ענין תקיעות בר"ה כי כבר אמרנו בדרוש הקודם כי קול שופר הוא קול היוצא מן הלב והוא מורה על גימ"ל כתות אלו ולכך הוא ע"י נפיחת הלב בשופר שהוא מורה על ויפח באפיו נשמת חיים כי נפיחה באף הוא כמו שופר כי אף הוא כעין שופר ולכך שופר מאריך לעורר מדתו שהוא מאריך אף ולכך שופר הוא כעין חוטם וצדיקים כל לבבם הכל בכונה אחת כמ"ש והוא קול תקיעה שהוא קול פשוט והבינונים שהם ממוזגים ביצרם הוא בתרועה כמ"ש עץ הדעת טוב ורע והוא תקיעה ושברים מורכב רע וטוב אבל בעלי תשובה הם שברים לב נשבר ונדכה כמ"ש והנה אם תחלק מספר לב יהיה י"ו והוא וי ולכך בעל תשובה צריך לצעוק תמיד וי וי על עונותיו וכן אמרו (ר"ה לב ע"ב) בשברים גנוחי גנח ילולי יליל ועם כל זה תכלית התשובה הנבחרת הוא אמרם (יומא פו ע"ב) ה"ד בעל תשובה באותו מקום ובאותה אשה שקשור בה ככלב ומ"מ עזב לעשות הרע ובזה תבינו כי במקום שאדם חוטא שם נברא משחית והוא שורה באותו מקום וכונן חיציו להשחית ולהתעות בני אדם וכמ"ש בפעור (פדר"א פרק מ"ה) ששורה משחית בחטא ישראל לולי קברו של משה מתיש כחו וכן בכל עון באותו מקום בעו"ה נברא משחית המתעה להתעות האדם ולכך מוחה בזוהר (ח"ב נ) מבלי לקבוע דירתו בבית שישבו בו רשעים כי הוא יחטא שם ולכך אמרו (יומא פו ע"ב) ה"ד בעל תשובה באותו מקום דייקא ששם חטאו ועונו פעלו משחית לחבל ולהתעותו והוא ניצל ממנו זהו לאות כי הוא בעל תשובה גמור והקב"ה מסייעו ועוזר לו בלי יכשל בם ולכך אמרו (ברכות לד ע"ב) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי הצדיק אין לו כ"כ עזר מה' בדרך נסיי וא"כ במקום ההוא ח"ו יהיה נפתה ע"י משחיתים האלה אבל בעל תשובה הקב"ה מסייע לו בדרך נפלא ונסיי ולכך ימלט ממנו:

ביאור^*עניין נחמד להשכיל על המדרש רב' פרשת נצבים כל מי שמתפלל ומכוון לבו סימן טוב לו כו'. מדרש רבה פרשת נצבים (ח, א) כל מי שמתפלל ומכוון את לבו לתפלה סימן טוב הוא לו שתפלת תקבלה כו'. גדולה היא תפלה לפני הקב"ה אמר רבי אלעזר רצונך לידע כחה של תפלה אם אינה עושה כולה עושה חציה. קין עמד על הבל אחיו והרגו יצא גזירה (בראשית ד, יב) נע ונד תהיה בארץ. מיד עמד והתודה לפני הקב"ה (שם יג) גדול עוני מנשוא אמר לפניו רבש"ע כל העולם אתה סובל ולעוני אי אתה סובל כתבת (שמות לד, ז) נושא עון סלח לעוני שהוא גדול מיד מצא חסד לפני הקב"ה ומנע ממנו נע חציו הגזירה שכן כתוב (בראשית ד, טז) וישב בארץ נד. מכאן אתה למד שגדולה תפלה לפניו הקב"ה ע"כ. הבעל כלי חמדה מביא מדרש זה בפרשת נצבים והרב' להשיב אפו עליו בכמה ספיקות. חדא מלת היא התפלה מה בא למעט ומה היה חסר במדרש באם אמר גדולה התפלה לפני הקב"ה. כמו שמזכיר בסיפא מכאן אתה למד שגדולה תפלה ולא אמר היא עוד הקשה אריכות לשון קין עמד על הבל אחיו אטו לא ידענא שאחיו היה בקצרה הל"ל קין הרג את הבל למה מלת עמד ומלת אחיו ועוד ק' לישנא שכן כתיב וישב בארץ נוד הל"ל שנאמר וישב בארץ נוד מאי דייק בל' כתיבה ומה כוונתו שמזכיר סדר ל' תפלתו שהתפלל גדול עוני וגו' המעיין יעיין בפירושו ויבחר לו. ולפי דרכי לא קש' מידי ויהיה הכל מתורץ מקובל וטוב ויפה מאחר שהונח מונח קיים שתפלות נגד תמידין תקנום והנה יש מקום לומר שמעלת התפלה לא תלוי בעצמותה של התפלה. רק היא תמורת הקרבנות ובעצמות הקרבנות תלוי המעלה ולא בעצמות התפלה והמדרש רוצה להודיע לנו שיש לתפלה מעלה גדולה בעצמותה ולא מצד הקרבנות למאי נפקא מינה ומה יוצא לנו מהודעה זו שגדולה התפלה בעצמותה או מצד הקרבנות הוא ע"ד כדבעי להו בפרק תפלת השחר (ברכות כו, א) טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים את"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא דצלותא רחמי הוא כל אימת דבעי מצלי ואזיל תא שמע דאמר רב הונא בר יודא אמר רבי יצחק טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו וכו' הרי לפניך שמודעה רבה הוא לנו חילוק גדול באם מעלת התפלה היא מעצמותה או מעצם הקרבנות באם מעלתה מעצמותה כל אימת דבעי מצלי אפילו כל היום לאפוקי באם היא במקום הקרבנות אין מעלתה גדולה ממעלת הקרבנות ואין יכול להתפלל אלא בזמנים אלו המיודעים לקרבנות לכן אמר המדרש גדולה היא התפלה היא דייקא כלומר גדולה היא התפלה בעצמותה ולא מצד הקרבנות ולכן כל אימת דבעי מצלי. ומביא ראיה מקין שהרג הבל וע"י תפלתו נמנע ממנו חצי הגזירה נע. נמצא שהועיל לו תפלתו. ומוכח מזה שמעלת התפלה היא בעצמותה ולא מצד שהיא במקום הקרבנות. כי בעת ההוא לא היו תמידין ואין להקשות מניין ללמוד זה מקין שמעלת התפלה היא בעצמותה מאחר שהועילה לו התפלה ובטלה ממנו חצי הגזירה דילמא התפלה לא הועילה לו רק הבאת קרבן עמדה לו מאחר שהביא קרבן לי"י כמש"ה (בראשית ד, ג) ויבא קין מפרי האדמה. ויש לומר דאי אפשר לומר כזה שקרבן הביא לו הכפרה. כי אין קטיגור נעשה סניגור כי סיבת ההריגה היה שבשביל שהש"י לא שעה אל מנחתו מאחר שהביא מפרי האדמה מזרע גרוע ובודאי אין מהראוי שהקרבן יהיו לו לסניגור. אם לא שתפלתו הועילה לו אם כן מוכח שמלעת התפלה היא בעצמותה. ולכן האריך המדרש בלישניה ואמר עמד קין על הבל אחיו וגו' כי ביקש לתרץ באם יקשה השואל מאחר שכוונת המדרש באמרו גדולה היא התפלה וכו' ומביא ראיה מקין שתפלתו הועילה לו כדי שילמדו אחרים ממנו להתפלל לפני הש"י דילמא שאני קין שהועילה לו תפלתו על דרך מדרש רבה פרשת בראשית (כב, כו)^*מדרש רבה לכן כל הורג 'ין כו'. לכן כל הורג קין (בראשית ד, טו), רבי נחמיה אומר לא כדינן של רוצחים דין קין. קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד מכאן ואילך כל הורג קין יהרג. לכן ירא המדרש פן אמר יאמר האומר שהועילה התפילה לקין מאחר שלא היה לו ממי ללמוד. אך גבי אחרי' שיש להם ממי ללמוד לא יועיל להם התפלה על זה מדקדק המדרש בלישניה ואמר עמד קין על הבל אחיו והרגו. והוא ע"ד^*מדרש רבה הבל היה גבור מקין. מדרש רבה (כב, יז) ויקם קין וגו' (בראשית ד, ח) אר"י הבל היה גבור מקין שאין ת"ל ויקם אלא מלמד שקין היה נתון תחתיו. אמר ליה שנינו בעולם מה אתה אומר לאבא נתמלא עליו רחמים וכו' נמצא שקין ביקש רחמים מהבל ונכמרו רחמיו עליו ולא שלח ידו בו ואח"כ עמד קין עליו להרגו לכן אמר המדרש עמד קין על הבל אחיו. אחיו דייק ועמד דייק. אחיו דייק שהבל היה אחיו רחמן כמו שפירש"י (בראשית לב, ז) גבי עשו באנו אל אחיך אל עשו סבור היה שנוהג עמך כאח כו' והוא ראה זאת שהבל היה מרחם עליו והוא עמד על הבל אחיו ר"ל שעמד מתחת הבל כי היה נתון תחתיו כמו שפי' על ויקם קין אך לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ומלת ויקם ומלת ועמד שם עצם אחד להם אם כן גם קין היה לו ללמוד מאחיו שלא לשפוך דם נמצא שאין לקים לומר שלא היה לו ממי ללמוד. כי היה לו ללמוד מדת רחמנות מאחיו ובכל זאת הועילה לו תפלתו לכפר מחצה נמצא גבי קין שהתפלה בעצמותה מועלת לכפרה וממנו ילמדו אחרים וכן יעשו. ועוד יש לפרש וליתן טעם לשבח שלא יאמר האומר שעמדה התפלה לקין מאחר שלא היה לו ממי ללמוד ומוכח זה מפרש"י שפירש על ואבדתם מהרה איני נותן לכם ארכא ולמה ניתן ארכא לדור המבול כי לא היה להם ממי ללמוד וכו'. נראה מזה שסברת לא היה להם ממי ללמוד לא יועיל לפטור מהעונש מכל וכל רק הרחבת זמן לו לקבל עונשו וקין היה נפטר מכל העונש של נע. ומה גרם לו את זאת התפלה ואם כן מוכח שהתפלה עמדה לו וממנו ילמדו אחרים לכן מדקדק המדרש ומביא ראיה מקין שהתפלה יועיל מחצה. כי פטרה את קין מעונש נע ולא נשאר אלא נד. ושוב רצה המדרש ליישב פן ואולי יקשה השואל הקושיא ראשונה מנלן למידן שתפלה מועלת מצד עמותה ומביא ראיה מקין שהתפלל לפני הש"י. דילמא תפלתו לא הועילה לו כלום רק נתכפר עונו במה שהביא קרבן ודקא קשיא לך והלא אין קטיגור נעשה סניגור יש לומר בשלמא אם לא היה מקריב כלל ניחא היה שאין קטיגור וכו' מאחר שהבל הביא קרבן והוא לא הביא כלום אמנם באמת הביא קין קרבן. וחטאו היה מאחר שהבל הביא קרבן חשוב והוא הביא קרבן גרוע ובאמת הביא קרבנו לה' וזה גרם לו שנתכפר החציה ובאם הביא קרבן משובח היה לו הקרבן לכפרה על כל העון. א"כ נראה שהקרבן היה לו לכפרה ולא התפלה והדרא קשיא לדוכתיה. לכן מוכיח המדרש ומביא ראיה חזקה שהתפלה גרמה לקין לכפרת עון כי הגזירה היה על קין בנע ונד ונמנע נע ונשאר נד ומתחלה אפרש פירוש המלות כי רש"י פירש בתחלה (בראשית ד, יב) על נע ונד תהיה בארץ אין לך רשות לדור בארץ. ולאחר הוידוי שאמר גדול עונוי מנשוא כתיב וישב בארץ נוד כל מקום שהולך היתה הארץ מזדעזעת תחתיו והבריות אומרים סורו מעליו כו' הרי לך לפניך מלת נע מורה טלטול ממקום למקום. ומלת נד יורה אף שיושב במקום אחד מכל מקום הארץ מזדעזעת תחתיו. ומזה מוכיח המדרש יצא גזירה נע ונד והיפך הקב"ה מלת ונד למלת נוד. שמנע ממנו עונש נע הטלטול ממקום למקום וישב במקום מנוחה רק הארץ מזדעזעת תחתיו. שהתפלה גורמת לו ולא הקרבן להפוך ונד לנוד והוא על דרך מאמר רז"ל (יבמות סד.) גבי יצחק (בראשית כה, כא) ויעתר לו י"י למה נמשלה התפלה לעתר מה עתר מהפך התבואה מגורן לגורן כן התפלה מהפך מדת רגזנות למדת רחמנות. אם כן התפלה מהפכת הרוגז לרחמים. וגבי יצחק לא היה קרבן לומר שהקרבן הועיל לו. אלא התפלה רצויה ומקובלת לפני המקום ב"ה להפוך הדבר. ומוכח מזה שגם התפלה של קין מתהפכת מלת ונד לנוד. נמצא שהתפלה תשובה בעצמותה. ובאם עדיין יתעקש המתעקש לומר שאין להוכיח כלום מתפלת יצחק כי גם יצחק הביא קרבן והוא עמד לו וכמו שמסיק בזוהר פ'^*זוהר פרשת תולדות ויעתר דקריב ליה קרבנא. תולדות (קלז, א) וז"ל ויעתר מהו ויעתר דקריב לי' קרבנא וצלי עליה ומה קורבנא קריב עולה. כתיב הכא (בראשית כה, כא) ויעתר לו ה' וכתיב (שמואל ב' כא, יד) ויעתר אלהים לארץ מה להלן קרבן אף הכא קרבן ואם כן הדרא קשיא לדוכתיה שהקרבן הועיל לו ולא התפלה. זה אינו מדאצטריך שמה הקרא למעט ויעתר לו י"י אמרי' ביבמות (שם) לו ולא לה אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע והמיעוט לו ולא לה ע"כ איירי בתפלה ששמע י"י לתפלתו ולא לתפלתה. כי על הקרבן באם היה יצחק ורבקה הביאו קרבן לא היה שייך למעט קרבנה כי גבי קרבן אין חילוק בין צדיק לרשע. הלא רז"ל אמרו (חולין יג, ב) איש איש (ויקרא כב, יח) לרבות שאפילו גוים נודרים נדרים ונדבות כישראל א"כ גבי קרבן שוין הם. וע"כ המיעוט הוא מחמת התפלה נמצא מוכח מוכרח התפלה נקראת עתר שמהפכת רוגז לרחמים וגם התפלה של קין הפכה מלת ונד לנוד וחוזר הדין ונמצא למד שתפלתו הועילה לו למחצה וילמדו אחרים ממנו שתפלה מעולה מעצמותה. ועוד רצה המדרש ליישב עוד ענין אחר כי ירא פן ואולי יטעה הטועה לאמר שהתפלה לא הועילה לקין מחצה. ודקא קשיא לך הלא מצינו שהתפלה גרמה שנמנע ממנו נע ונשאר מלת נד דילמא לא היה בלב הקב"ה באמרו נע ונד שיקיימו בו שניהם רק או קאמר או נע או נד. וכדפליגי רבי אושעיה ורבי נתן (סנהדרין סו, א) גבי אביו ואמו קלל (ויקרא כ, ט) אין לי אלא אביו ואמו אמו ולא אביו אביו ולא אמו מנין ת"ל אביו ואמו קלל ופירש"י למימרא דאו האי או האי דברי ר' אושעיה ור' נתן משמע שניהם כאחד כו' עד שיפרוט לך הכתוב וכו' וכעין פלוגתא זו מצינו בכמה דוכתין בתלמוד וא"כ גם גבי נע ונד יאמר האומר שאו אז קתני ואפשר א' חמור מחבירו ואחר הוידוי נשאר ונדע ונמנע מלת נע ואין להוכיח מקין שתפלה מכפרת מחצה רק הועילה לו להקל קצת העונש מעליו לכן מסיים בעל המדרש שכן כתיב וישב בארץ נוד. וכבר הקשיתי לשאול הל"ל שנאמר וישב בארץ נוד מה מורה הלשון שכן כתיב. ויובן זה על דרך^*זוהר פרשת בראשית בפסוק נע ונד עו"ן ד"ן.. הזוהר פרשת בראשית (עי' תקו"ז תקון ס"ט קיח יב) בפסוק נע ונד עו"ן דו"ן ועוד נע ונד בגין דאנת עון דנדה ובנדה אתעבידת דאיהי זוהמא דנחש שהטיל בחוה נע בעלמא הדין נד בעלמא ודאתי דאינון שכינתא עילאה ותתאה מיד ויאמר קין גדול עוני מנשוא תב בתיובתא ואתחרט בגין דא וישם י"י לקין אות כו' עד מיד ויצא קין מלפני י"י בהאי נפיק מן דינא וקבל עליה כל מה דאתגזר' ביה ומנין דאיהו קבל דכתיב וישב בארץ נוד מה דאמר ליה נד שוי עליה וי"ו ואתעביד נוד ודא איהו דאתמר ביה וישם י"י לקין אות לבלתי הכות אותו דאם הוי נ"ד אתמר ביה והיה כל מוצאי יהרגיני ובגין דתב בתיובתא וקבל עליה אות ברית שוי עלוהי אות וי"ו לשזבא ליה ע"כ. ועל פי זה דייק המדרש שע"כ הגזירה היתה נע ונד ר"ל שניהם נע וגם נד ולא או או. ודייק בלישניה שכן כתיב וישב בארץ נוד והוקשה נ"ד הל"ל מאי נוד שהוסיף לו אות וי"ו ועשה מלת נוד. כלומר אמר נע תהיה גם נד אם כן מוכח שנגזר עליו נע גם נד ותפלתו הועילה לו המחצה ומרומז זה בלשון המדרש שכן כתיב וישב בארץ נוד הראה הקושיא נד הל"ל ורמז שמהפך מלת ונד שלא יהיה צריך לשניהם רק בנוד סגי. פירוש לפירושו אם וי"ו של ונד יהיה פירוש במקום או נד קשה מהיכן היה אות הוי"ו שהטיל בתוך מלת נד שנעשה מלת נו"ד אלא ודאי הוי"ו של ונד שייך למלת נע גם נד ולקח הוי"ו והטיל במלת נד ונמנע חצי הגזירה של נע. וא"כ מכל צדי הצדדים מוכרח שתפלה עושה והועילה מחצה לכן מאריך המדרש ומודיע סדר תפלתו של קין גדול עוני כי מצינו הקב"ה אמר ליה לפתח חטאת רובץ והוא הזכיר לשון עון. אלא שרמז לו נ"ע ונ"ד אותיות עו"ן ד"ן ונמצא אלו ב' אותיות הם מלה אחת ונמצא מזה אמר גדול עונו וגם מזה מוכח שנע ונד לאו או אז קאמר מאחר כי הם נכללים לאחת עו"ן ד"ן אם כן הקב"ה גזר עליו ושניהם ותפלתו הועילה לו לכפר מחצה ממש ואתי שפיר שיתורצו כל הדקדקים. בתחלה מפרש שהתפלה היא גדולה מעצמותה ומביא ראיה מקין שהתפלה הועילה לו ולא הקרבן שלו. ועיקר ראיה על שמתהפך ונד לנוד מכח עתר גבי יצחק ושם לא היה קרבן רק תפלה. ולא יאמר האומר שהקב"ה לא גזר על קין נע גם נד רק או נע או נד. ומכל מילי הדין מפורש ומוכח שמעלת התפלה היא מעצמותה לכן כל אימת דבעי מצלי והלואי שיתפלל האדם כל היום כולו. ועל כל פנים הועילה התפלה למחצה. המשכיל יבין וישכיל מתחלת ענין זה עד סופו ויראה פלאות: