מוסר על דברים יא:כב

נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי ב). מי שיש בלבו שורש יראת שמים ראוי לו להשיב אל לבו שהוא בעוה"ז שליח מאת הקב"ה ונשתלח בעולם הזה לקיים התורה והמצות ויש עליו לעשות שליחותו באמונה כאשר נצטוה ואם עשה כן הלא שכרו אתו ופעולתו לפניו ומובטח לו שהוא בן העוה"ב. משל לעבד ששלחו המלך בשליחותו אל עבר הים שהוא ראוי לו שלא יסור מלבו ענין שליחותו ושלא יהיו עיניו ולבו כי אם על שליחותו עד שובו אל המלך ויפיק רצון ממנו. ועז"א שלמה ע"ה (שם ד) בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אני. להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. יאמר הודעתיך היום שאתה שליח בעוה"ז נשתלחת שם לעשות שליחותך. והשליחות לדעת קשט אמרי אמת כדי שתוכל להשיב ולתת חשבון מאותן אמרי אמת למי ששלחך בעוה"ז, ואמר אף אתה כלו' שתתבונן בזה ותשית אל לבך כמוני וזהו לשון אף אתה. והזכיר דברי אמת על דברי תורה שהם עדות ומופת על השגחת השי"ת באדם כי מתוך שהוא משגיח עליו מצוהו ומזהירו על אמרי אמת וסיבת ההשגחה באדם היא הנשמה המאירה את הגוף ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר ואמר נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ונר ה' ע"ד הפשט הוא השמש כי הוא המאור הגדול בשמים ולגודל מעלתו ושהוא מספר כבוד הש"י יחס אותו אל הש"י והודיענו בזה כי כשם שהשמש הוא המאיר לארץ ולדרים עליה כן נשמת אדם היא נר בתוך הגוף להאיר פעולות הגוף והקב"ה שהוא חופש כל חדרי בטן עמה הוא מענישו וגומלו על פעולותיו גם על מחשבותיו שהוא מחשב בחדרי לבו. וכיון שנתבאר שהנשמה סבת ההשגחה באדם ראוי שיפשפש אדם במעשיו ויתעורר על פעולותיו ויתבונן ביום המיתה כי מי שאינו מתבונן ביום המיתה המשילו הכתוב לבהמה המעותדת לשחיטה שהרי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והבהמה אינה מרגשת ביום המיתה עד הרגע אשר יובילוה לטבוח כן יש אנשים נמשלו כבהמות נדמו אינם מחשבים כלל ביום המיתה עד בואה, הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים מט) כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו, אמר שתו כלומר שתו נפשם מות ירעם מיתת הבהמה פעם אחת והאנשים האלה מות ירעה אותם בכל יום ובכל שעה כבהמה הרועה בכל יום והישרים שהם מתבוננים תמיד ביום המיתה ישלטו בהם לזמן תחיית המתים הנמשל לבוקר שנא' (מלאכי ג) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. ויש לפרש עוד נר ה' נשמת אדם כי קרא הנשמה נר ה' על שם שהנר מדליקין אותו מן האור, וכן הנשמה העליונה שבאדם היא לקוחה מן האור הראשון ועיקר הויות האדם אינו אלא בשבילה, וזהו שתמצא במעשה בראשית (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה, למדך הכתוב שעיקר הוייתו של אדם אינו אלא בשביל נפש חיה, והזכיר לשון ויהי שהוא מורה על הקיום ולא תמצא מלת ויהי במעשה בראשית עם זכרון הדבר הנברא בעצמו כי אם בב' דברים בבריאת האור הראשון ובבריאת האדם שחוזר לברר הדבר הנברא שכבר הזכירו במלת ויהי זה שכתוב ויהי אור ויהי אדם לנפש חיה, ומכאן יתבאר לך ענין הנפש במעלתה וקיומה לעד כאור העליון עצמו ותמצא ביום אחד של מעשה בראשית ה' פעמים אור וכנגדה ארז"ל ה' שמות יש לנשמה, נשמה, יחידה, רוח, נפש, חיה, ומפני זה נמשלה הנשמה לאור לפי שנבראת עם בריאת האור, ודבר זה רמזו הקב"ה לאיוב במענה מן הסערה שהזכיר לו ענין האור הראשון והזכיר בריאת הנשמות הוא שאמר (איוב לח) איזה דרך ישכן אור וחשך איזה מקומו, ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים. ביאור הכתוב הגד לי אם ידעת דרך האור שנברא ביום ראשון ואם תתבונן בנתיבותיו כי אם ידעת זה ידעת כי אז תולד כלומר ידעת הכל שהרי באותה שעה נולדת ומספר ימיך רבים. וזה כלפי בריאת הנשמה. ומפני שהנר לקוח מן האור לכך קראה נר וייחס אותה לשם יתעלה. ואמרו במדרש אמר הקב"ה לאדם צרך בידי ונרי בידך, נרך בידי שנא' (משלי ז) נר ה' נשמת אדם. נרי בידך זו התורה שנא' כי נר מצוה ותורה אור אם אתה משמר את שלי אני משמר שלך. א"ר חייא משל לשנים שהיו להם שני כרמים זה היה לו ביהודה וזה היה לו בגליל זה שביהודה היה כרמו בגליל וזה שבגליל היה כרמו ביהודה, לימים הגיעו זה אצל זה אמר לחבירו שמור כרמי שבגליל ואשמור כרמך שביהודה ואם אתה מזכיר את כרמי אני מזכיר את כרמך, כך אמר הקב"ה לישראל אם שמרת תורתי אני אשמור את נפשך שנאמר (דברים יא) אם שמור תשמרון אם שמרתם תשמרון, ע"כ:

וזהו שסיים בן זומא לאחר שהזכיר שלמויות חכם גבור עשיר, אמר איזה מכובד המכבד את הבריות, כי כמו שמחויב אתה לצאת ידי שמים, ג"כ אתה מחויב לצאת ידי הבריות, ושניהם שוין לטובה. ואלו הג' חכם גבור ועשיר הם השלימויות הצריכין להיות בנביא כמו שאמרו רז"ל (נדרים לח, א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וכולן ממשה. אבל צריכין להיות מדוגמת משה, שאל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו, רק יהיה בו מדת ענוה וישכיל וידע כי מאתו יתברך החכמה ולו הכח והגבורה והעושר, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה מדת ענוה יותר מכל אדם שבעולם. וכן צריך המנהיג האמתי להיות שלם עם ג' אלה, טוב עם אלקים ועם אנשים. דהיינו בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו כמו שכתבנו, כדתניא (שם סב, א) ולאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו (דברים יא, כב), שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. פרט ג' דברים הנ"ל בכאן שלא יקראוהו חכם, הוא כפשוטו שלא יתהלל חכם בחכמתו. שלא על מנת שיקראוהו רבי, רומז על מנת להתעשר, על דרך שדרשו רז"ל (תו"כ כא) הכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י) גדליהו משל אחיו, מעשה בפנחס הסתת כו', ותרגום של הגדול הוא דאתרבי, על כן על מנת שיקרא רבי רומז על מנת להתעשר, על מנת שאהיה זקן ויושב בישיבה זה רומז על הגבורה, רצה לומר למען יהיה בעל כח לפסוע על ראש עם לתת לאיש כרצונו:

ואמרם וכי מה אכפת ליה להקב"ה וכו' (ב"ר מד, א) הא לא נתנו המצות וכו' אינו נגד מה שכתבתי, אבל יתבאר ויובן ממנו לחכמי לב כי העבודה צורך גבוה ג"כ, כי הכוונה להם ע"ה באמרם וכי מה אכפת ליה להקב"ה הוא על אדון יחיד שורש השרשים דיליה לא אכפת ליה כלל, ועל זאת הכוונה באו כל הפסוקים ההם ג"כ ומה שידומה להן, כי אין צדקת האדם ומריו נוגע לו כלל כי אם אל הפועל הטוב והרע בערך האדון היחיד. אמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים ליחד ראש המחשבה בסופה, כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא ולהעיד ע"ז ולהשלים הכוונה בו ולהורות שזה כן באו כל המצות והעבודות, ונצטווינו בהם לזאת הכוונה ועשייתן, והעסק בהם תמיד משלים הכוונה בהם והוא יחוד השם הגדול בכבודו אשר הוא צורך גבוה ג"כ, ועשיית המצות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם הם המגיעים את עושם אל הדביקות בדברים העליונים בסוד (דברים י, כ) ובו תדבק, (שם יא, כב) ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים אשר השתדלו באלו החיים לתקנם כראוי. והוא אמרם לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדביקות בשם המיוחד ע"י המצות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם, ובין השם המיוחד: