מוסר על דברים יב:כ

יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי (משלי י״ב:י׳). ידוע כי החכמים הקדומים אשר דברו בענין הנפש וסודה ועשו בזה ספרים הרבה אין קץ נחלקו בה לשתי כתות. כת סוברת כי נפש האדם אחת ויש בה ג' כחות כח הבהמי וכח הצומח וכח המשכיל. ושלש כחות אלו נקראים נפש, וכת סוברת כי יש באדם שלש נפשות והן נפשות שונות כל אחת ואחת לעצמה. הנפש הבהמית לעצמה והצומחת לעצמה והשכלית לעצמה. הנפש הבהמית בה ישתתף האדם עם שאר בעלי נפש התנועה והן הבהמות והחיות והעופות, והיא הנפש המתאוה לאכול והכועסת והמבקשת שררה וכבוד ושאר תענוגי הגוף והיא הנקראת נפש ורוח שכתוב (דברים י״ב:כ׳) כי תאוה נפשך לאכול בשר וכתיב (קהלת ז׳:ט׳) כל רוחו יוציא כסיל וכתיב (משלי כט) אל תבהל ברוחך לכעוס, ומשכן הנפש בכבד. הנפש הצומחת בה ישתתף אדם עם האילנות והצמחים וענינה וכחה באה להגדיל ולהצמיח כל גוף ולהרחיבו ויש לה זמן לגידולה ואין משכנה במקום המיוחד עם הגוף. הנפש השכלית בה ישתתף עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי והם השכלים הנפרדים העליונים, ומשכן הנפש הזאת במוח והיא הנקראת נשמה שהיא יודעת את בוראה ומהללת אותו תמיד שנאמר (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה וכן כתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. וכתיב (ישעיה נו) ונשמות אני עשיתי. הרי שהכתובים מיחסים הנשמה הזאת להקב"ה לפי שעיקר בריאתו של אדם אינו אלא בשבילה, ומצינו לרבותינו הקדושים חכמי התלמוד ז"ל מאמר אחד נוטה לדעת האומרים שהנפשות שונות, והוא מה שאמרו בסנהדרין פ' ארבע מיתות ב"ד (דף סה ב) רבה ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה משתעי ליה ולא מהדר א"ל דמן חבריא את תוב לעפרך, ביארו לנו בכאן כי רבה בחכמתו הגדולה שברא האדם ההוא בחכמת ספר יצירה מכח גלגול אותיות האלפ"א בית"א הטיל בו נפש התנועה אבל לא היה בו כח להטיל בו נפש השכלית שהדבור ממנה וזה יורה שהנפשות שונות, אמנם נראה כי דעת התורה הוא בנפש האדם שהיא נפש אחת שיש בה שלש כחות וכל כח וכח נקרא נפש. וידוע כי מעלת הצדיק על הרשע אינה אלא בהכנעת הנפש הבהמית ובהתגברות הנפש השכלית. ועיקר התורה כלה ויסודה הוא שישבר אדם תאותיו ויכניעם וישיבם עד דכא עד שיביאם בשעבוד הנפש השכלית. והעושה זאת ומגביר שכלו על תאותו ומשבר ומכניע הנפש הבהמית שלו הוא הנקרא צדיק, וע"ז אמר שלמה בכאן יודע צדיק נפש בהמתו. לימדך הכתוב כי יקרא צדיק כל מי שמכניע נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו ומלת יודע מלשון (תהילים קל״ח:ו׳) וגבוה ממרחק יידע וכן (שופטים א) ויודע בהם את אנשי סכות, ודבר ידוע שהסבה הגדולה שבהכנעת הנפש הבהמית הוא התענית, כי האדם בטבעו כשיחסר לחמו רגע שהוא צריך אליו יהרסו כחותיו. וכאשר יצום ויתענה הכח הבהמית תשש והחומר מדלדל ובאותה שעה יהל עליו אור השכל ויכוין אל האמת ותהיה עבודתו רצויה ותפלתו מקובלת. ולכך צותה התורה ביום דין הנפשות להתענות והוא יוה"כ לפי שהמאכל והמשתה סבה לגסות הטבע ולגודל הלב ויבא אדם מזה שישכח את השם וכענין שכתוב (הושע י״ג:ו׳) שבעו וירם לבם על כן שכחוני, וכיון שהיום ההוא מיוחד לכפרת העונות ולדיני הנפשות אין ראוי שיתעסק אדם בדבר שיוכל למנוע ממנו הכפרה ההיא ולקבוע את נפשו, ולכך נצטוינו בענוי הנפש ביום המקודש ההוא הוא שאמר הכתוב (ויקרא כ״ג:כ״ז) ועניתם את נפשותיכם. ובאה הקבלה לרבותינו ז"ל בעינוי זה שהוא עינוי של רעבון ממה שכתוב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך שאם לא כן הייתי אומר שהענוי הזה הוא שיענה אדם את עצמו ביגיעה רבה ועמל כבד כגון טעינת הקורות והדברים הכבדים וזולתם כי זה בכלל ענוי הנפש כיון שאין הכתוב מבאר ממעת האכילה אלא שמזהיר על העינוי פעמים רבות ואומר (ויקרא ה) ועניתם את נפשותיכם (שם) תענו את נפשותיכם (שם) כי כל הנפש אשר לא תעונה ואין באחד מהם כתוב איסור האכילה בפירוש, אבל הקבלה לרבותינו ז"ל היא נר מאיר אל עבר פנינו שביארו לנו העינוי הזה ואמרו (יומא פ"ח דף עז) כתיב הכא ועניתם וכתיב התם ויענך וירעיבך מה התם עינוי דרעבון אף הכא נמי עינוי דרעבון, והועילו אותנו בגזירה שוה זו שאין להבין עינוי זה בטעינת הדברים הכבדים שאם כן היה לו לומר ועניתם את גופכם אבל עתה כשאמר ועניתם נפשותיכם הוא כולל עינוי הגוף והנפש, עינוי הגוף מן הרעבון כמו שבא בקבלה, ועינוי הנפש ממחשבות רעות כלומר שיענה נפשו מן המחשבות והרהורים כי הם קשים על נפש השכלית יותר מן העבירה עצמה:

כי ירחיב ה' את גבולך וגו' תתאוה לאכול בשר (דברים יב, כ). אמרו רז"ל (חולין פד, א) למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך רחבה, וזה לשון הרמב"ם פרק ה' מהלכות דעות (הלכה י), צוו החכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, דיו לבריא לאכול מערב שבת לערב שבת. ואם היה עשיר וכדי לו לאכול בשר בכל יום, אוכל, עד כאן לשונו. ולא יאכל ולא ישתה דברים מסוכנים, כמו שהזהירו רז"ל על שתיית מים מהנהרות בלילה (פסחים קיב, א), ועל מים מגולים (תרומות ח, ד). ולא יצא יחידי בלילה (פסחים קיב, ב). ועל הרבה עניינים עוד הזכירו מאכלים מסוכנים פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ב) (ע"א, ע"ב), ובמסכת נידה פרק כל היד (נדה דף י"ז) (א), ובמסכת כתובות פרק אע"פ (ס, ב) הזכירו דברים שהם רעים לעוברות ולמניקות. עוד הזכירו רז"ל כמה מאכלים שהם בריאים במסכת ברכות פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט) (א), גם בפסחים פרק אלו עוברים (פסחים דף מ"ב) (ב), גם במסכת ב"ק פרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב) (א):

ובמה דסיימתי אפתח. ענין הבארות רומזות על ג' מקדשות, כי יצחק עולה תמימה היה על מקום בית המקדש על כן רמז עליהם, והוא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו, ויקרא שם הבאר עשק (כו, כ), יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא ואביו עשו אותה בשוה. אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי בא להודיע דבר עתיד, כי באר מים חיים ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר, כמו שכתוב (ירמיה יז, יג) מקור מים חיים את ה'. ויקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקת וכמה מלחמות עד שהרחיבו. והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון, והוא בית שני שקרא אותו בשמו שכתוב בו ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על מלכי יהודה וירושלים וכל ימיו היו לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלה ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו כמו שנאמר (דברים יב, כ) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד, וכתוב בבית השלישי (יחזקאל מא, ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה. ופרינו בארץ (בראשית כו, כב), שכל העמים יעבדוהו שכם אחד, עד כאן. אז מתורצים כל הקושיות, כי ענין הבארות הם סימנים גדולים על המקדשות: