ציטוטים על דברים יב:כ

כי ירחיב ה' כו' גבולך כו' בכל אות נפשך ת"ב. פרש"י למדך ד"א שלא יתאוה לבשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. ובמד' עושה משפט לעשוקים נותן לחם כו' מתיר אסורים כו' ע"ש. דאיתא בס' קטן מבעש"ט ז"ל ע"פ רעבים גם צמאים נעשם בהם תתעטף. שקשה למה עשה הש"י להיות תאוה וחשק למאכלים אלו. וע"כ שיש איזה ניצוץ מנפש האדם באותו מאכל. וז"ש נפשם בהם תתעטף לכך רעבים וצמאים כו' ע"ש. והם דברי אלקם חיים. כי איך יש מזון לנפש אדם באלו הדברים. אם לא הי' [*בהם] שייכות לנפש האדם. עי"ז ע"מ לעשוקים כי הנקודה בדצ"ח הוא בבית אסורים שנעשקה נקודה זו בתוך הדברים הטבעיים ועי"ז שנותן לחם לרעבים עי"ז עולין לבחי' מדבר עד שעולין למקומם [לכן נק' מדבר שהוא סוף העליות ונמצא הוא מנהיג כולם כמ"ש כל שתה תחת רגליו ]. ה' מתיר אסורים כנ"ל. אך זה הוא אחר שכ' ירחיב ה' כו' גבולך. והוא רוח הקדושה שיש בנפש האדם. וי"ל גבולך כי הקב"ה א"ס. ובכל נברא. מכ"ש באדם. נתן הקב"ה נקודה קדושה ויש לה גבול. אך ע"י עבודת האדם יכול להרחיבה בעזר השי"ת. לכן נק' הפנימיות גבול שהוא סוף המדרגות שבאדם. וכן בהמ"ק נק' גבולנו כמ"ש ותטענו בגבולנו שהוא הפנימיות שבכל הארצות. וז"ש כי ירחיב שכשאדם זוכה להרחבת הדעת שבו כמ"ש בזוה"ק ע"פ ויוצר רוח אדם בקרבו שהקב"ה מוסיף כח נשמת האדם בתוכו כשזוכה לעלות ממדרגה למדרגה נפש רוח נשמה כו'. ועי"ז צריך לקרב שאר הנבראים ג"כ. כי כפי התרחבות הנשמה כן צריך להתרחב הכלים. והוא הנפש והגוף להעלות בחי' דצח"מ לרוח חיים שבקרבו:

בפסוק כי ירחיב כו' תאוה נפשך. ותאות הגוף לא נזכר. לכן התיר הכתוב בכל אות נפשך תאכל כמ"ש במ"א מזה. וראי' לזה אזהרת הדם רק חזק כו'. אם כי אין לנו תאוה לדם כלל. מזה הוכחה שהכתוב מדבר מתאות הנפש. שאין אנו יודעין מזו התאוה עדיין. כי בוודאי לעולם יש ב' הדרכים. וכפי שאדם מתעלה ממדרגה למדרגה. כך נמצא אצלו שם ג"כ מיני תאוות אשר לא טובים המה כמובן:

בפסוק כי ירחיב כו' תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. ורש"י כ' למדך ד"א שלא לאכול בשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. דכל מה שכופל הפסוק בכל אות נפשך בכל אות נפשך וכי התיר הכ' למלאות התאוה. אכן אין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט. כי באמת כל תאוה יש לה שורש בנפש אך תאות הגוף מכסה על תאות הנפש שלא יהי' ניכר העיקר. ואיתא בשם הבעש"ט בפסוק רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ופי' למה ברא הקב"ה להיות לאדם רעבון וצמאון לאלה הדברים רק שיש בהם ניצוצות השייכים אל הנפש כו'. וזה פ' נפשם בהם תתעטף כי עיקר רצון הנפש מעוטף ומכוסה ומלובש ברעבון וצמאון של הגוף. ולכן לעתיד כתי' לא רעב ללחם ולא צמא למים כ"א לשמוע כו' דברי ה'. כי יתגלה רעבון וצמאון העיקר הגנוז ולכן יתבטל רעבון וצמאון הגשמיי. כי הנה האלקים עשה האדם ישר. והגם כי יש גם ליצה"ר חלק באדם שאור שבעיסה. מ"מ אם האדם בר דעת ואינו נשתנה ומקבל כל בחי' שבו את שלו. ממילא משהו הבא אל הגוף ויצה"ר בטל וטפל אל הנפש. וזה עצמו הפי' בכל אות נפשך דייקא להיות התאוה בנפש וגוף. ולא יבטל הגוף תשוקת הנפש. ובזה עצמו מתמעט תאות הגוף. אבל כשגובר תאות הגוף הרי אינו בכל אות נפשך. וזהו הריבוי אחר ריבוי למעט תאות הגוף כנ"ל. ובאמת אין זוכין לזה רק כי ירחיב ה' כו' גבולך וכמ"ש במד' העמדת במרחב רגלי ולכן אחז"ל אין ע"ה רשאי לאכול בשר. דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה ואז יש לו חירות שאין הנפש מתאסר בתאות הגוף. וזה נק' רחבת ידים ועושר. כי אין עני אלא מתורה ומצות. ופי' רחבת ידים כדאיתא בזוה"ק בפסוק אשר תמצא ידך לעשות בכחך פי' בכח הנשמה ע"ש. כי יד הוא הכח להיות הנשמה ונפש שולטת באדם. לכן בשבת שנק' רחובות ובו יש כח הנשמה יתירה מצוה לאכול בשר ולשתות יין. ובס' זאת זכרון פי' ע"ד רמז כצבי וכאיל תאכלנו כי הצבי ישן בעין א' ועין א' מביט תמיד לאחוריו. כן בשעת אכילה צריכין שלא לשכוח תורת ה' ולזכור בכל פעם עבודת ה' ע"ש: